וכך הורנו הרמב"ם, סנהדרין, י, א [א]:
"אֶחָד מִן הַדַּיָנִים בְּדִּינֵי נְפָשׁוֹת שֶׁהָיָה מִן-הַמְזַכִּין אוֹ מִן-הַמְחַיְּבִין לֹא מִפְּנֵי שֶׁאָמַר דָּבָר הַנִּרְאֶה לוֹ בְדַעְתּוֹ, אֶלָּא נָטָה אַחַר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא-תַעֲשֶֹה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטת. מִפִּי הַשְׂמוּעָה לָמְדוּ שֶׁלֹא תאמַר בִּשְׁעַת מִנְיָן: דַּי שֶׁאֶהְיֶה כְאִישׁ פְּלונִי – אֶלָּא אֱמר מַה-שֶׁלְּפָנֶיךָ".
ומשחשש שמא חולשת-אנוש תגבר ושופט לא יעשה כצו-מצפונו, כך הוסיף והורנו הרמב"ם, שם [א], הלכה ו:
"וּמִפִּי הַשְׂמוּעָה לָמְדוּ: שֶׁאֵין מַתְחִילִין בְּדִּינֵי נְפָשׁוֹת מִן-הַגָּדוֹל שֶׁמָּא יִסְמְכוּ הַשְׂאָר עַל דַּעְתּוֹ וְלֹא יִרְאוּ עַצְמָם כַּדָּאִין לַחֲלוֹק עָלָיו. אֶלָּא יאמַר כָּל-אֶחָד דָּבָר הַנִּרְאֶה לוֹ בְּדַעְתּוֹ".
משהקדמתי כל דברים אלה שהקדמתי, אוסיף ואומר לענייננו-שלנו: מסכים אני לחוות-דעתו של חברי השופט זמיר ואין לי לא להוסיף עליה, לא לגרוע ממנה ולא לשנות דבר בה.
הוחלט ברוב דעות של השופטים זמיר ומ' חשין כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש' לוין לדחות את הערעור על ההרשעה; הוחלט פה אחד לקבל את הערעור על העונש כך שמערער ירצה עונש של מאסר בפועל לתקופה של שנתיים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים.
ניתן היום, ו' בתשרי תשס"א (5.10.2000).