29. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מגדיר הטעייה כאי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן, וקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעייה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה. עילת ההטעיה דורשת הוכחת קשר סיבתי כפול, בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות. במקרה שנטענת טענת הטעייה בגין אי גילוין של עובדות כמו במקרה זה, חייב הטוען להטעיה להוכיח שהיא שהניעה אותו להתקשר בחוזה וכי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו היה מתקשר. (ראו: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ''ד מט(3)441 (1995); ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פורסם בנבו 6.6.11; ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פורסם בנבו 14.8.08).
30. במקרה שלפני לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת הטעתה אותם. התובעים לא הצביעו על מידע שגוי, כוזב או מטעה בדרך אחרת שמסרה להם הנתבעת לצורך ההתקשרות בהסכם הזיכיון. כאמור בהרחבה לעיל הצדדים ידעו בעת ההתקשרות כי הנכס בו הם מתיימרים לפתוח את בית הקפה טרם נבנה והסכם השכירות לגביו טרם נחתם. וכמפורט בהרחבה לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבעת התחייבה כלפי התובעים לעניין המועד שבו ייפתח בית הקפה.
התובעים אף ניסו לייחס לנתבעת הטעייה בנוגע לזהותו של אותו מנחם, אשר קישר בין התובעים לנתבעת. לטענת התובעים הגיעו למנחם באמצעות פרסום באינטרנט והוא הציג עצמו כבעלים בנתבעת. בעדותו, גרס התובע 1 הגיע אל מנחם כדי לפתוח עסק לבגדים ולאחר שהתרשם שעסקי הבגדים אינם רווחיים מנחם הציע לו עסקה אחרת כי יש לו מספר עסקים. לחיזוק גרסתם כי מנחם בעלים בנתבעת הפנו התובעים לעובדה שמנחם הגיע עם אייל לראות את הקרקע של ג'מיל.
הנתבעת הכחישה שמנחם הוא מבעליה וטענה כי מדובר במתווך אליו פנתה לצורך תיווך עסקאות זכיינות וצירפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה חשבונית בגין דמי התיווך ששילמה לו. לעניין הביקור במקום הסביר אייל כי מנחם הוא שהביא את ג'מיל.
גם בעניין זה אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו הטעייה. התובעים לא הביאו כל ראיה המוכיחה היותו של מנחם מבעלי הנתבעת או בדבר הצגת מצג כזה. התובעים לא הציגו את המודעה באמצעותה פנו או ראיה אחרת המלמדת על מצג כזה ואף לא ביקשו לזמן את מנחם לעדות על מנת לשפוך אור על נסיבות ההתקשרות באמצעותו. יותר מכך, אף לא עלה מעדויותיהם ומטיעוניהם כי לולא מצג זה לא היו מתקשרים בעסקה.
בנסיבות אלה, גרסתו של התובע 1 בדבר האופן שבו הגיע אל מנחם והעובדה כי הציע לו מספר אופציות לרכישת זכיינות, מחזקת דווקא את גרסת הנתבעת לגבי היות אותו מנחם מתווך. בנוסף, גם הטענה כי מנחם הביא את ג'מיל לא נסתרה.
אשר על כן, איני מוצאת הטעייה בהתנהלותה של הנתבעת.
31. יחד עם זאת, כאמור, ברי כי הצדדים נדברו כי בית הקפה יתנהל בקניון שייבנה על השטח של ג'מיל וכי הנתבעת היא שאמורה לחתום עמו על הסכם השכירות. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ההסכם והנספח שותקים לעניין הנכס והמועד בו ייפתח בית הקפה. אמנם לא מצאתי כי הנתבעת הטעתה את התובעים בכל הנוגע למועד פתיחת בית הקפה, אולם הגיון מסחרי בסיסי בהתקשרות מסוג זו הוא ציפייה כי בית הקפה ייפתח תוך זמן סביר. אי לכך אני סבורה כי יש מקום לבחון שמא התובעים נקלעו לכלל טעות המאפשרת ביטול החוזה.
32. אמנם התובעים לא טענו מפורשות לטעות, אולם טענת הטעות אינהרנטית לטענת הטעיה. על כן וחרף הקושי הכרוך בדבר ולאור השתלשלות העניינים בין הצדדים כפי שיפורט להלן, אמשיך ואבחן טענותיהם בכדי להגיע לתוצאה צודקת בנסיבות העניין.
33. סעיף 14(א) לחוק החוזים מכיר בזכותו של מי שהתקשר בחוזה לבטלו עקב טעות אם לא היה מתקשר בו לולא הטעות והצד השני ידע או שהיה עליו לדעת על כך. סעיף 14(ב) לחוק החוזים מקנה סמכות לבית המשפט לבטל חוזה לבקשת הצד שטעה, במקרה שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת.
34. הנתבעת טענה כי הסיבה שבגינה ביקשו התובעים לבטל את הסכם הזיכיון היה סכסוך משפחתי. לא הוכח כי זו הסיבה שבגינה ביקשו התובעים לבטל את ההסכם. אמנם עלה מעדות התובע 2 כי רצו שהנתבעת תשיב להם את הכספים לצורך קידום עסק אחר (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 26-25), אולם התרשמותי היא כי הרקע לדרישת השבת הכספים ולמחלוקת בין התובעים הייתה העיכוב בהקמת בית הקפה ורצונם לקבל את כספם בחזרה מטעם זה (ראו בפרוטוקול עמ' 8 ש' 20-16; עמ' 9 ש' 22-17 ועמ' 11 ש' 4-1).
לאחר ששמעתי את עדויות התובעים, נראה כי אינם אנשי עסקים בתחום אלא כי ביקשו לבצע השקעה כספית בעסק על מנת "להתקדם בחיים" כפי שהעיד התובע 2 (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 4-1). גם אם סברתי כי הנתבעת לא התחייבה קונקרטית על מועד פתיחת בית הקפה, נראה כי התובעים אכן סברו שבית הקפה צפוי להיפתח תוך זמן קצר, שכן עולה מתמלילי השיחות ומעדויותיהם כי פנו אל הנתבעת ואל ג'מיל, שוב ושוב, על מנת לנסות ולקבל התחייבות למועד. לפיכך, הגיונם של דברים הוא כי לו סברו שתהליך הבנייה עלול להימשך פרק זמן בלתי ידוע, לא היו משקיעים את כספם ברכישת זיכיון לניהול בית קפה שייפתח בזמן לא ידוע ומשכך נפל פגם בחוזה עקב טעות.
35. באשר לידיעת הנתבעת אודות הטעות, כנדרש בהוראת סעיף 14(א) לחוק החוזים, ניתן היה אולי להגיע למסקנה שהנתבעת ידעה אודות הטעות של הנתבעים נוכח מיומנותה הגדולה משלהם בהתקשרות בעסקאות מסוג זו. אולם, התובעים לא הביאו כל ראיה ממשית בדבר ידיעתה או יכולתה של הנתבעת לדעת שהקניון לא ייבנה בנקודת הזמן שהתובעים חשבו שהיא סבירה. יחד עם זאת אני סבורה כי קיימים שיקולי צדק אשר בגינם ניתן לבטל את הסכם הזיכיון מכוח הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים, איני מוצאת לקבוע מסמרות לעניין ידיעתה של הנתבעת או היה עליה לדעת אודות הטעות של התובעים.
36. גישת הפסיקה היא כי בית המשפט חייב לתת את דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, במסגרת הכרעתו בשאלה אם מן הצדק לבטל את החוזה. במסגרת זו בית המשפט נדרש לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם וכן את התנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריו. דהיינו כי העוול שייגרם לטועה אם יישאר קשור בחוזה בו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על ידי עצם הביטול (ראו: ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3)459 (1990)).
במקרה שלפני התובעים שילמו את דמי הזיכיון. כעולה מן העדויות פניהם היו נשואות קדימה לקראת פתיחת בית קפה שיקדם אותם בחיים. מתוך התמלילים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי השיח בין הצדדים במהלך הזמן, גם לאחר שבניית הקניון נדחתה שוב ושוב היה כזה שנועד לקיים את ההסכם, עד לנקודת זמן שבה כלו הקיצין מבחינת התובעים, והם ביקשו לבטל את ההסכם עם הנתבעת ולקבל את כספם בחזרה. בנוסף, הוגשו גם תמלילים המלמדים על השיח בין הצדדים לעניין השבת הכספים, ועלה מתוכם כי הנתבעת גילתה נכונות להשיב כספים, אולם בסופו של יום לא הושגה הסכמה בין הצדדים. הנתבעת אף לא הכחישה כי הייתה נכונה להשיב כספים לתובעים אולם לשיטתה לא הסכימה להשבת כל הכספים והתובעים סירבו להצעתה.
37. הנתבעת הפנתה להוראת סעיף 7.1 להסכם לפיו הוסכם כי דמי הזיכיון לא יוחזרו לזכיין בשום מקרה. המדובר בתניה גורפת, קיצונית ובלתי סבירה בהיותה מאיינת למעשה את יכולתם של התובעים לבטל את ההסכם.
התובעים לא טענו בנוגע לסעיף זה, לסבירותו או התכנותו. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לאחר חתימת ההסכם והעיכובים בהתחלת הבנייה הנתבעת הסכימה להשיב כספים, ומשכך אני סבורה כי הצדדים בהתנהגותם הביעו עמדתם כי קיימת התכנות להשבת דמי הזיכיון ושינו או למצער צמצמו את הוראת סעיף 7.1 להסכם הזיכיון.
38. לפני מצד אחד – התובעים ששילמו 150,000 ש"ח עבור זיכיון להקמת בית קפה. סכום זה נותר בידי הנתבעת כל אותה התקופה בעוד הם ממתינים לבניית הקניון ולפתיחת בית קפה שלא נפתח עד עצם היום הזה גם לאחר שהקניון כבר נבנה ולטענת הנתבעת אף נחתם הסכם שכירות עם הבעלים. מצד שני - הנתבעת המחזיקה בכספים ששילמו לה התובעים, אך לא נסתרה טענתה כי נדרשה לשלם דמי תיווך לעסקת מכירת הזיכיון וסביר כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מהשקעת זמן ומשאבים בהתקשרות עם התובעים ואף נמנע ממנה תשלום נוסף שהוסכם בין הצדדים להתאמת בית הקפה.
בבחינת האינטרסים של שני הצדדים, במצב הדברים כפי שהוא היום הסבירות כי הצדדים ימשיכו בשיתוף הפעולה ובית הקפה ייפתח אינה גדולה. בנסיבות אלה דחיית תביעת התובעים במלואה תותיר אותם כשבידם זיכיון להקמת בית קפה שאינם מעוניינים בפתיחתו וכל שביכולתם למכרו.
מנגד הנתבעת הוכיחה כי שילמה דמי תיווך למכירת הזיכיון לתובעים, כאמור סביר להניח שנגרמו לה הוצאות בהתקשרות עם התובעים אולם, ולאור השיח בין הצדדים אשר עד נקודת זמן מסוימת נועד לקיום ההסכם, נראה כי הסתמכה על קיום ההסכם. יחד עם זאת הנתבעת לא הוכיחה מהם הנזקים הכספיים הנוספים שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההסכם על ידי התובעים. לפיכך, ככל שתתקבל התביעה, הרי שביטול ההסכם יוביל להשבה באופן שהנתבעת תקבל חזרה את הזיכיון לידיה ותוכל למכרו בקלות רבה יותר מאשר התובעים וניתן יהיה להתחשב בהוצאותיה ונזקיה המוכחים ולפצותה עקב ביטול החוזה משיקולי הצדק.
אשר על כן, ולאחר שבחנתי האינטרסים של הצדדים אני סבורה כי העוול שייגרם לתובעים אם יישארו קשורים בהסכם הזיכיון גדול מזה שייגרם לנתבעת אם יבוטל ההסכם והיא תחויב בהשבת כספים לתובעים תוך התחשבות בהוצאות שנגרמו לה ומתן ביטוי כספי לעוול שנגרם לה כתוצאה מהסתמכותה על ההסכם.
39. משמצאתי כי יש לבטל את ההסכם מפאת טעות של התובעים, יש לבחון את נזקי הנתבעת.
הנתבעת הוכיחה כי נשאה בתשלום דמי תיווך בסך של 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ בהתאם לחשבונית שצירפה לתצהיר העדות הראשית שלה. הנתבעת היא חברה בע"מ וחזקה עליה כי היא מנכה מס תשומות. על כן נזקה בגין דמי התיווך מסתכם ב- 40,000 ש"ח.
אשר לקיזוז הפיצוי המוסכם, משלא הוכחה הפרה ויש לבטל את החוזה מפאת פגמים בכריתה אין מקום לאכוף את הפיצוי המוסכם. אולם, משלא מצאתי כי הוכח פגם בהתנהלות הנתבעת וביטול ההסכם נעשה משיקולי צדק, מצאתי שיש מקום לזכות את הנתבעת בתשלום נוסף המגלם את ההוצאות שנגרמו לה בגין ההתקשרות עם התובעים, כגון: טרחה והשקעת זמן ומשאבים, אותן אני מעמידה בדרך של אומדנה על סך של 20,000 ש"ח.
40. סיכומו של דבר, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי.
מורה כי ההסכם בין הצדדים יבוטל.
הנתבעת תשיב לתובעים את דמי הזיכיון ששילמו בניכוי דמי התיווך בסך של 40,000 ש"ח ובניכוי סך של 20,000 ש"ח בגין הוצאות שנשאה הנתבעת במסגרת ההתקשרות עם התובעים.