בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"א 20512-10-17 ח'לאילה ואח' נ' קקאו סנטר ניהול בתי קפה בע"מ
לפני כבוד השופטת שרון הינדה
התובעים:
1.בשאר ח'לאילה
2.חאזם חוסיין
3.מג'די ח'טיב
נגד
הנתבעת:
קקאו סנטר ניהול בתי קפה בע"מ
פסק דין
1. לפניי תביעה כספית על סך של 200,000 ₪ להשבת כספים ששולמו על ידי התובעים לנתבעת, לרכישת זיכיון לניהול בית קפה ופיצויים בגין הפרת הסכם.
2. הנתבעת היא רשת של בתי קפה.
ביום 21.3.16 חתמו הצדדים על הסכם זיכיון להפעלת בית קפה בשפרעם, אשר ייחשב כסניף של רשת קקאו, הנתבעת.
הקשר בין הצדדים נוצר באמצעות אדם בשם מנחם אשר לטענת הנתבעת היה מתווך שנשכר למכירת זיכיונות, ולטענת התובעים הציג עצמו כבעלים בנתבעת.
תמורת הזיכיון שילמו התובעים סך של 150,000 ש"ח.
הצדדים נדברו כי בית הקפה יתנהל בקניון שיוקם בשפרעם.
הנתבעת הייתה אמורה לחתום על הסכם השכירות של הנכס בו אמור היה להתנהל בית הקפה עם בעלי הנכס.
בחלוף זמן ולאחר שהקניון לא הוקם, הודיעו התובעים לנתבעת על ביטול הסכם הזיכיון ודרשו השבת הכספים.
הצדדים לא הגיעו להסכמה לעניין השבת הכספים ומכאן התביעה שלפני.
טענות התובעים:
3. התובעים טענו כי הובטח להם שהקניון ייבנה בתוך חצי שנה מחתימת הסכם הזיכיון, עד ליום 1.9.16. לאחר מכן הובטח שהבנייה תסתיים עד תאריך 14.12.16 ושוב עד 28.2.17 ולא נעשה דבר על אף ההבטחות הללו ועל כן הנתבעת הפרה את הסכם הזיכיון הפרה יסודית.
4. לטענת התובעים, בשיחה אחרונה שהתנהלה עמם ביום 5.7.17, התחייבה הנתבעת להשיב לתובעים את מלוא הכספים ששילמו לה.
5. מעבר לטענתם בדבר השבת כספים, טענו התובעים כי בהתאם להסכם הזיכיון הם זכאים לפיצויים בשיעור של 15% מהכספים ששילמו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין כל נזק שייגרם עקב הפרת ההסכם.
6. בנוסף טענו התובעים כי הנתבעת נקטה בדרך של הטעיה וגניבת עין וכי התעשרה על חשבונם שלא כדין בכך שלא החזירה להם את הכספים ששילמו לה עד היום על אף שבפועל בית הקפה לא הוקם.
טענות הנתבעת:
7. הנתבעת הכחישה כי הובטח לתובעים שבית הקפה ייפתח במועד מסוים וזאת מכיוון שהמועד אינו בשליטתה. לדידה של הנתבעת מדובר בטענה בעל פה כנגד הסכם הזיכיון שאינו מציין מועד קונקרטי.
8. לטענת הנתבעת התובעים הכירו היטב את הקניון בשפרעם, נפגשו עם בעלי הקניון וידעו היטב את מצב עבודות הבינוי בו. התובעים אף סיירו בשטח במהלך העבודות בקניון לרבות בשנת 2017, כאשר בשטח המיועד לבית הקפה טרם הסתיימו עבודות השלד, ונפגשו בשטח עם בעליו.
9. לדידה של הנתבעת, התובעים ביקשו לבטל את ההסכם בשל סכסוך משפחתי ולמעשה הם שהפרו את הסכם הזיכיון בכך שביקשו לבטלו באופן חד צדדי.
10. לעניין השבת הכספים, הנתבעת לא הכחישה כי דובר על השבת כספים. לטענת הנתבעת, הבטיחה לתובעים להשיב להם כספים במועד בו יפתח בית קפה באמצעות זכיין אחר, ככל שיבוא במקומם וזאת לאחר שיתבררו נזקיה והוצאותיה. הנתבעת העמידה את הסכום שיש לקזז מהתמורה ששולמה לך על סך של 81,900 ש"ח הנובע מתשלום ששילמה עבור תיווך העסקה ופיצוי מוסכם.
המחלוקת:
11. המחלוקת בין הצדדים היא האם הנתבעת הפרה את הסכם הזיכיון או שמא נפל פגם בכריתת החוזה באופן המקים לתובעים זכות לבטל את הסכם הזיכיון, וכפועל יוצא מכך להשבת הכספים ששילמו ולפיצויים.
דיון:
הפרת הסכם הזיכיון:
12. טענת התובעים היא כי הנתבעת הפרה את הסכם הזיכיון עמם, הפרה יסודית, בכך שלא עמדה בהתחייבותה למועד פתיחת הקפה עד ליום 1.9.16.
הנתבעת הכחישה הבטחה שכזו וטענה כי לא התחייבה למועד ספציפי והדבר היה ידוע לתובעים.
13. על מנת להכריע בשאלת הפרת החוזה בראש ובראשונה יש לבחון האם קיימת התחייבות מצד הנתבעת למועד פתיחת בית הקפה בנכס הספציפי.
ככל שהתשובה תהיה חיובית יהיה צורך לבחון האם הנתבעת הפרה את ההתחייבות.
14. התובעים לא הפנו להוראה בהסכם הזיכיון המלמדת על התחייבות הנתבעת למועד הנטען כמועד לפתיחת בית הקפה או כי בית הקפה ייפתח בנכס הספציפי שהקמתו התעכבה.
מעיון בהסכם הזיכיון לא נמצא אזכור כלשהו להתחייבות מצד הנתבעת למועד שבו אמור היה להיפתח בית הקפה. להיפך, סעיפי ההסכם הרלבנטיים מתייחסים להתחייבויות של הזכיין, דהיינו התובעים, לעמוד בלוחות זמנים לצורך פתיחת בית הקפה.
ראו לעניין זה סעיף 6 עוסק בהתחייבות של הזכיין לפתוח את בית הקפה בתום ביצוע עבודות ההתאמה של הנכס, אך לא יאוחר מיום תחילת הפעילות כהגדרתו בסעיף ח' לנספח התנאים המסחריים. ואולם גם סעיף ח' לנספח לא נוקב בתאריך ולמעשה נראה כי גם התובעים לא התחייבו לתאריך ספציפי.
15. התובעים אף לא הפנו להוראה המחייבת את הנתבעת "לספק" לתובעים את ה"נכס" שבו אמור להיפתח בית הקפה. אף בעדותו, כשנשאל על כך, התובע 1 לא הפנה להוראה בהסכם המחייבת את הנתבעת למצוא את הנכס, אך הוא טען כי הצדדים נדברו בעניין ואלמלא היה אתר להקמת בית הקפה לא היה מתאמץ לקיים את ההסכם (בפרוטוקול עמ' 6 ש' 30-28).
מנגד נציג הנתבעת, מר אייל אליהו (להלן: "אייל") שלל בעדותו שהסכם הזיכיון כולל את הנכס הפיזי (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 22-21). עדותו בעניין זה לא נסתרה ולמעשה היא מתיישבת עם העולה מהסכם הזיכיון כמפורט לעיל ומהגדרת הזכויות המוקנות לתובעים בהסכם הזיכיון.
ראו גם סעיף 5 להסכם הזיכיון המאפשר לתובעים התקשרות ישירה עם משכיר.
16. לאור כל האמור עד כה, ההתחייבות הנטענת לפתיחת בית הקפה במועד מסוים ובנכס הספציפי אינה מעוגנת בחוזה הכתוב.
17. יחד עם זאת, אין חולק בין הצדדים כי ברקע הדברים התקיים ביניהם דין ודברים בנוגע לנכס שנועד להיות בית הקפה ובהתנהגותם הסכימו הצדדים לכרוך את פתיחת בית הקפה עם הקמת הקניון וניהול בית הקפה בנכס הספציפי. אין גם חולק בין הצדדים כי הנתבעת הייתה אמורה לחתום על הסכם השכירות עם הבעלים של הנכס מר ג'מיל מבאריקי (להלן: "ג'מיל").
השאלה היא האם ניתן לראות בכך התחייבות מצד הנתבעת למועד פתיחת בית הקפה במועד הנטען בנכס האמור?
18. מעדויות התובעים עצמם עולה כי ידעו היטב שקניון שפרעם טרם הוקם וכי הנכס שבו התעתדו לפתוח את בית הקפה למעשה טרם נבנה.
אמנם בתחילת עדותו התובע 1 להציג תמונת מצב לפיה היה שיח לגבי מבנה קיים (בפרוטוקול עמ' 5 ש' 13-7), וטען כי שכשחתם על ההסכם התכוון לקניון שהיה בנוי (בפרוטוקול עמ' 5 ש' 30-29). אולם בהמשך השתנתה גרסתו והוא אישר שדובר על החלקה הריקה ושכל השיחות היו לגבי שטח לא בנוי (בפרוטוקול עמ' 6 ש' 3-1). כך גם עלה מעדות התובע 2, אשר העיד כי אמור לו שמתחילים לבנות קניון (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 8-7), ומעדות התובע 3 שהעיד שכשחתמו על ההסכם הייתה במקום "אדמה" וכי ראה אותה לפני חתימת ההסכם (בפרוטוקול עמ' 10 ש' 15-13 וש' 19-18).
19. זאת ועוד, עולה מגרסתם של התובעים כי היו מעורבים בתהליך ההשכרה של הנכס. התובעים אישרו שהכירו את ג'מיל ונפגשו אתו. בחלוף חצי השנה הנטענת, במהלך ינואר 2017 ביקרו התובעים במקום ושלחו משם צילום של השטח ואף צורף תמליל שיחה של התובע 1 עם ג'מיל המעיד על ידיעתו ומעורבותו בכל הקשור בהשכרת הנכס.
20. התובעים לא טענו כי הנתבעת הציגה בפניהם איזשהו מסמך המתייחס לצפי סיום הבנייה, היתר בנייה, תכניות או כל אסמכתא אחרת לגבי מועדי הבנייה ואין חולק כי היה ידוע להם לאורך כל הדרך שלא נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת לג'מיל.
21. מעבר לעדותם, התובעים ביקשו להסתמך על תמלילי שיחות מוקלטות המלמדות לדידם על התחייבותה של הנתבעת למועדים ספציפיים.
מתמליל השיחה בין התובע 1 לאייל שסומן ת/2 אשר התקיימה כשנה לאחר חתימת הסכם הזיכיון עולה כי באותה העת הבניה של הקניון כבר החלה ונראה כי שני הצדדים ניזונים ממידע שמוסר להם ג'מיל. התובע 1 מדווח שג'מיל אמר לו שהבנייה תסתיים עד סוף השנה ויכול להיות שעוד קודם לכן, ואילו אייל משיב שג'מיל אמר לו שהבנייה תסתיים בחודש מאי. באותה שיחה טוען התובע 1 בפני אייל שדובר על חודש ספטמבר אולם ברור מהשיחה כי אייל לא הבטיח מועד קונקרטי למסירת הנכס. גם בהמשך השיחה כשהתובע מבקש מאייל התחייבות לתאריך, אייל אינו מתחייב אלא מבקש שהתובעים ימתינו והוא יעביר להם חוזה חתום תוך שבועיים.
בשיחה בין התובע 1 לג'מיל מחודש מאי 2017 שסומנה ת/1 מעדכן התובע 1 את ג'מיל שהם מחפשים זכיין. בניסיון לברר עם ג'מיל צפי לסיום הבנייה, התובע 1 פרט בפני ג'מיל את המועדים שהובטחו למסירת הנכס. ג'מיל הכחיש התחייבות למועדים אלה, וטען שהתחייב לחודש ינואר ויש לו עוד שישים ימים למקרה של תקלה. מהאמור בשורות 16-14 עולה בבירור כי התובע 1 מודע לכך שג'מיל לא התחייב לתאריך מסוים בפועל וג'מיל מאשר זאת ואומר שהיו מגמות ולא היה משהו סופי.
22. לא שוכנעתי כי תמלילי השיחות מחזקים את גרסת התובעים. מתוכן השיחות עולה בבירור כי שני הצדדים ניזונים ממידע שמוסר ג'מיל. אין כל אמירה בשיחות המלמדת כי לנתבעת יש שליטה כלשהי על תהליך הבנייה או קידומו. נראה כי השיח בין הצדדים נועד לברר התכנות המשך ההתקשרות נוכח העיכוב בהתחלת הבנייה. אולם אין בשיחות אינדיקציה להתחייבות למסירת הנכס בתאריך ספציפי אלא להיפך ניכרת התלות בגורם שלישי, ג'מיל, שהוא מקור המידע בכל הנוגע לתהליך הבנייה.
23. זאת ועוד, בתמליל השיחה שסומן ת/1, התובע 1 מבקש מג'מיל שיגשר בין הצדדים אם יקרה משהו. דהיינו ג'מיל אמין על התובע 1. יחד עם זאת באופן לא מוסבר התובעים לא מצאו להביא את ג'מיל להעיד מטעמם. אין לי ספק כי עדותו של ג'מיל הייתה יכולה לשפוך אור על השתלשלות המשא ומתן עם הנתבעת להשכרת הנכס וללמד לגבי התכנות ההתחייבות לגבי מועד פתיחת בית הקפה בהינתן הצורך לבנות את הנכס. העובדה כי ג'מיל לא הובא לעדות מטעם התובעים מעמידה את התובעים בבחינת מי שנמנעו מהבאת ראיה רלבנטית שאילו הובאה הייתה פועלת כנגדם ומחזקת את גרסת הנתבע (ראו: יעקב קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009)1889; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4)651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595 (1990)).
24. לאור גרסאות הצדדים נראה כי בהתנהגותם הסכימו לכרוך את פתיחת בית הקפה עם הקמת הקניון. התובעים הם שביקשו לפתוח בית קפה בשפרעם ואף טענו כי רצו את המיקום מתוך היכרותם עם האוכלוסייה (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 3-1).
איני מוציאה מכלל אפשרות כי במסגרת המשא ומתן בין התובעים לנתבעת, ביקשו לדעת מתי צפוי להיבנות הקניון וייתכן אף כי אייל נקב בזמן כפי שטען התובע 1. אולם בנסיבות בהן היה ידוע לכל הצדדים שטרם החלה הבניה של הקניון, שהקרקע אינה בבעלות הנתבעת והשליטה על תחילת הבניה אינה בידיה, טרם נחתם הסכם שכירות לגבי הנכס והנתבעת ניזונה לגבי תהליך הבניה מאותו מקור שהתובעים ניזונים ממנו, כלומר ג'מיל, לא ניתן להתייחס לכל מועד שננקב על ידי הנתבעת, אלא כאל הערכה ולא כהתחייבות קונקרטית לאותו מועד.
יש לזכור גם כי לא נטען ולא הובאה אינדיקציה שהנתבעת קשורה באיזשהו אופן בבניית הקניון. כך שבמבחן הסבירות, ספק רב שצד רציונלי יסכים להתחייב על אירוע שאינו בשליטתו. אי לכך, גרסת התובעים בדבר התחייבות הנתבעת למועד ספציפי שבו ייפתח בית הקפה במבנה הספציפי, אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הגיונם של דברים ולכל היותר ניתן לומר כי מדובר בציפייה משותפת של צדדים אך אין מדובר בהתחייבות קונקרטית של הנתבעת.
25. לאור האמור לעיל, לא עלה בידי התובעים להוכיח את ההתחייבות הנטענת מצד הנתבעת.
אי לכך לא ניתן לזקוף לחובתה הפרת הסכם, ועל כן אני סבורה כי התובעים לא היו רשאים לבטל את ההסכם מפאת הפרתו ואין הם זכאים לפיצוי בגין הפרת ההסכם.
בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, אציין כי ככל שהתובעים סברו כי מדובר ברכיב כה משמעותי להסכם בין הצדדים שהפרתו יסודית, יש לתהות מדוע לא טרחו להעלות התחייבות זו על הכתב ולהסדירה בהסכם בין הצדדים.
פגמים בכריתת החוזה
26. התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעת נקטה בדרך של הטעיה וגניבת עין וכי התעשרה על חשבונם שלא כדין. התובעים לא חזרו במפורש על טענות אלה בסיכומיהם, אך משתמע מטיעוניהם כי הם מייחסים לנתבעת הטעייה בעצם החתימה על הסכם הזיכיון עמם לפני החתימה על הסכם השכירות לגבי הנכס, ובנקיבת מועדים לגבי המועד בו ייפתח בית הקפה. לכן לא מצאתי כי הטענות נזנחו.
27. הנתבעת טענה בסיכומיה כי גרסת התובעים שההסכם פגום הואיל ונחתם טרם חתימת הסכם שכירות מהווה הרחבת חזית וכי לא הובהר כיצד היה בכך כדי לפגום בכריתת החוזה. כאמור, טענת הנתבעת היא שהתובעים נקלעו לסכסוך משפחתי וחיפשו תירוץ להתנער מההסכם.
28. אקדים ואומר כי במסגרת טיעוניהם התובעים לא פירטו כדבעי את טענותיהם ככל שהן נוגעות לפגמים בכריתת החוזה. יחד עם זאת, כאמור, טענות אלה משתמעות מתוך הטיעונים שהועלו בתצהיריהם ובסיכומיהם. על אף הקושי בכך שהדברים לא נטענו מפורשות תוך התוויית המסגרת המשפטית הנכונה להם, הנתבעת נתנה מענה בתצהיר מטעמה ובסיכומיה לכל טענות התובעים, ומשכך אין מדובר בהרחבת חזית ואיני סבורה כי יהיה בדיון בטענות כדי לפגוע בזכות מהותית של הנתבעת. על כן אני מוצאת לבחון הטענות במסגרת המשפטית הראויה להן.
29. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), מגדיר הטעייה כאי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן, וקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעייה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו רשאי לבטל את החוזה. עילת ההטעיה דורשת הוכחת קשר סיבתי כפול, בין הטעות ובין ההתקשרות בהסכם וכן בין ההטעיה לבין הטעות. במקרה שנטענת טענת הטעייה בגין אי גילוין של עובדות כמו במקרה זה, חייב הטוען להטעיה להוכיח שהיא שהניעה אותו להתקשר בחוזה וכי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו היה מתקשר. (ראו: ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ''ד מט(3)441 (1995); ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פורסם בנבו 6.6.11; ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פורסם בנבו 14.8.08).
30. במקרה שלפני לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת הטעתה אותם. התובעים לא הצביעו על מידע שגוי, כוזב או מטעה בדרך אחרת שמסרה להם הנתבעת לצורך ההתקשרות בהסכם הזיכיון. כאמור בהרחבה לעיל הצדדים ידעו בעת ההתקשרות כי הנכס בו הם מתיימרים לפתוח את בית הקפה טרם נבנה והסכם השכירות לגביו טרם נחתם. וכמפורט בהרחבה לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבעת התחייבה כלפי התובעים לעניין המועד שבו ייפתח בית הקפה.
התובעים אף ניסו לייחס לנתבעת הטעייה בנוגע לזהותו של אותו מנחם, אשר קישר בין התובעים לנתבעת. לטענת התובעים הגיעו למנחם באמצעות פרסום באינטרנט והוא הציג עצמו כבעלים בנתבעת. בעדותו, גרס התובע 1 הגיע אל מנחם כדי לפתוח עסק לבגדים ולאחר שהתרשם שעסקי הבגדים אינם רווחיים מנחם הציע לו עסקה אחרת כי יש לו מספר עסקים. לחיזוק גרסתם כי מנחם בעלים בנתבעת הפנו התובעים לעובדה שמנחם הגיע עם אייל לראות את הקרקע של ג'מיל.
הנתבעת הכחישה שמנחם הוא מבעליה וטענה כי מדובר במתווך אליו פנתה לצורך תיווך עסקאות זכיינות וצירפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה חשבונית בגין דמי התיווך ששילמה לו. לעניין הביקור במקום הסביר אייל כי מנחם הוא שהביא את ג'מיל.
גם בעניין זה אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו הטעייה. התובעים לא הביאו כל ראיה המוכיחה היותו של מנחם מבעלי הנתבעת או בדבר הצגת מצג כזה. התובעים לא הציגו את המודעה באמצעותה פנו או ראיה אחרת המלמדת על מצג כזה ואף לא ביקשו לזמן את מנחם לעדות על מנת לשפוך אור על נסיבות ההתקשרות באמצעותו. יותר מכך, אף לא עלה מעדויותיהם ומטיעוניהם כי לולא מצג זה לא היו מתקשרים בעסקה.
בנסיבות אלה, גרסתו של התובע 1 בדבר האופן שבו הגיע אל מנחם והעובדה כי הציע לו מספר אופציות לרכישת זכיינות, מחזקת דווקא את גרסת הנתבעת לגבי היות אותו מנחם מתווך. בנוסף, גם הטענה כי מנחם הביא את ג'מיל לא נסתרה.
אשר על כן, איני מוצאת הטעייה בהתנהלותה של הנתבעת.
31. יחד עם זאת, כאמור, ברי כי הצדדים נדברו כי בית הקפה יתנהל בקניון שייבנה על השטח של ג'מיל וכי הנתבעת היא שאמורה לחתום עמו על הסכם השכירות. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי ההסכם והנספח שותקים לעניין הנכס והמועד בו ייפתח בית הקפה. אמנם לא מצאתי כי הנתבעת הטעתה את התובעים בכל הנוגע למועד פתיחת בית הקפה, אולם הגיון מסחרי בסיסי בהתקשרות מסוג זו הוא ציפייה כי בית הקפה ייפתח תוך זמן סביר. אי לכך אני סבורה כי יש מקום לבחון שמא התובעים נקלעו לכלל טעות המאפשרת ביטול החוזה.
32. אמנם התובעים לא טענו מפורשות לטעות, אולם טענת הטעות אינהרנטית לטענת הטעיה. על כן וחרף הקושי הכרוך בדבר ולאור השתלשלות העניינים בין הצדדים כפי שיפורט להלן, אמשיך ואבחן טענותיהם בכדי להגיע לתוצאה צודקת בנסיבות העניין.
33. סעיף 14(א) לחוק החוזים מכיר בזכותו של מי שהתקשר בחוזה לבטלו עקב טעות אם לא היה מתקשר בו לולא הטעות והצד השני ידע או שהיה עליו לדעת על כך. סעיף 14(ב) לחוק החוזים מקנה סמכות לבית המשפט לבטל חוזה לבקשת הצד שטעה, במקרה שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת.
34. הנתבעת טענה כי הסיבה שבגינה ביקשו התובעים לבטל את הסכם הזיכיון היה סכסוך משפחתי. לא הוכח כי זו הסיבה שבגינה ביקשו התובעים לבטל את ההסכם. אמנם עלה מעדות התובע 2 כי רצו שהנתבעת תשיב להם את הכספים לצורך קידום עסק אחר (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 26-25), אולם התרשמותי היא כי הרקע לדרישת השבת הכספים ולמחלוקת בין התובעים הייתה העיכוב בהקמת בית הקפה ורצונם לקבל את כספם בחזרה מטעם זה (ראו בפרוטוקול עמ' 8 ש' 20-16; עמ' 9 ש' 22-17 ועמ' 11 ש' 4-1).
לאחר ששמעתי את עדויות התובעים, נראה כי אינם אנשי עסקים בתחום אלא כי ביקשו לבצע השקעה כספית בעסק על מנת "להתקדם בחיים" כפי שהעיד התובע 2 (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 4-1). גם אם סברתי כי הנתבעת לא התחייבה קונקרטית על מועד פתיחת בית הקפה, נראה כי התובעים אכן סברו שבית הקפה צפוי להיפתח תוך זמן קצר, שכן עולה מתמלילי השיחות ומעדויותיהם כי פנו אל הנתבעת ואל ג'מיל, שוב ושוב, על מנת לנסות ולקבל התחייבות למועד. לפיכך, הגיונם של דברים הוא כי לו סברו שתהליך הבנייה עלול להימשך פרק זמן בלתי ידוע, לא היו משקיעים את כספם ברכישת זיכיון לניהול בית קפה שייפתח בזמן לא ידוע ומשכך נפל פגם בחוזה עקב טעות.
35. באשר לידיעת הנתבעת אודות הטעות, כנדרש בהוראת סעיף 14(א) לחוק החוזים, ניתן היה אולי להגיע למסקנה שהנתבעת ידעה אודות הטעות של הנתבעים נוכח מיומנותה הגדולה משלהם בהתקשרות בעסקאות מסוג זו. אולם, התובעים לא הביאו כל ראיה ממשית בדבר ידיעתה או יכולתה של הנתבעת לדעת שהקניון לא ייבנה בנקודת הזמן שהתובעים חשבו שהיא סבירה. יחד עם זאת אני סבורה כי קיימים שיקולי צדק אשר בגינם ניתן לבטל את הסכם הזיכיון מכוח הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים, איני מוצאת לקבוע מסמרות לעניין ידיעתה של הנתבעת או היה עליה לדעת אודות הטעות של התובעים.
36. גישת הפסיקה היא כי בית המשפט חייב לתת את דעתו לאיזון האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, במסגרת הכרעתו בשאלה אם מן הצדק לבטל את החוזה. במסגרת זו בית המשפט נדרש לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם וכן את התנהגותם לפני כריתת החוזה ולאחריו. דהיינו כי העוול שייגרם לטועה אם יישאר קשור בחוזה בו התקשר עקב טעות, גדול מן העוול שייגרם לצד השני על ידי עצם הביטול (ראו: ע"א 690/88 רובין נ' רובין, פ"ד מד(3)459 (1990)).
במקרה שלפני התובעים שילמו את דמי הזיכיון. כעולה מן העדויות פניהם היו נשואות קדימה לקראת פתיחת בית קפה שיקדם אותם בחיים. מתוך התמלילים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה כי השיח בין הצדדים במהלך הזמן, גם לאחר שבניית הקניון נדחתה שוב ושוב היה כזה שנועד לקיים את ההסכם, עד לנקודת זמן שבה כלו הקיצין מבחינת התובעים, והם ביקשו לבטל את ההסכם עם הנתבעת ולקבל את כספם בחזרה. בנוסף, הוגשו גם תמלילים המלמדים על השיח בין הצדדים לעניין השבת הכספים, ועלה מתוכם כי הנתבעת גילתה נכונות להשיב כספים, אולם בסופו של יום לא הושגה הסכמה בין הצדדים. הנתבעת אף לא הכחישה כי הייתה נכונה להשיב כספים לתובעים אולם לשיטתה לא הסכימה להשבת כל הכספים והתובעים סירבו להצעתה.
37. הנתבעת הפנתה להוראת סעיף 7.1 להסכם לפיו הוסכם כי דמי הזיכיון לא יוחזרו לזכיין בשום מקרה. המדובר בתניה גורפת, קיצונית ובלתי סבירה בהיותה מאיינת למעשה את יכולתם של התובעים לבטל את ההסכם.
התובעים לא טענו בנוגע לסעיף זה, לסבירותו או התכנותו. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לאחר חתימת ההסכם והעיכובים בהתחלת הבנייה הנתבעת הסכימה להשיב כספים, ומשכך אני סבורה כי הצדדים בהתנהגותם הביעו עמדתם כי קיימת התכנות להשבת דמי הזיכיון ושינו או למצער צמצמו את הוראת סעיף 7.1 להסכם הזיכיון.
38. לפני מצד אחד – התובעים ששילמו 150,000 ש"ח עבור זיכיון להקמת בית קפה. סכום זה נותר בידי הנתבעת כל אותה התקופה בעוד הם ממתינים לבניית הקניון ולפתיחת בית קפה שלא נפתח עד עצם היום הזה גם לאחר שהקניון כבר נבנה ולטענת הנתבעת אף נחתם הסכם שכירות עם הבעלים. מצד שני - הנתבעת המחזיקה בכספים ששילמו לה התובעים, אך לא נסתרה טענתה כי נדרשה לשלם דמי תיווך לעסקת מכירת הזיכיון וסביר כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מהשקעת זמן ומשאבים בהתקשרות עם התובעים ואף נמנע ממנה תשלום נוסף שהוסכם בין הצדדים להתאמת בית הקפה.
בבחינת האינטרסים של שני הצדדים, במצב הדברים כפי שהוא היום הסבירות כי הצדדים ימשיכו בשיתוף הפעולה ובית הקפה ייפתח אינה גדולה. בנסיבות אלה דחיית תביעת התובעים במלואה תותיר אותם כשבידם זיכיון להקמת בית קפה שאינם מעוניינים בפתיחתו וכל שביכולתם למכרו.
מנגד הנתבעת הוכיחה כי שילמה דמי תיווך למכירת הזיכיון לתובעים, כאמור סביר להניח שנגרמו לה הוצאות בהתקשרות עם התובעים אולם, ולאור השיח בין הצדדים אשר עד נקודת זמן מסוימת נועד לקיום ההסכם, נראה כי הסתמכה על קיום ההסכם. יחד עם זאת הנתבעת לא הוכיחה מהם הנזקים הכספיים הנוספים שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההסכם על ידי התובעים. לפיכך, ככל שתתקבל התביעה, הרי שביטול ההסכם יוביל להשבה באופן שהנתבעת תקבל חזרה את הזיכיון לידיה ותוכל למכרו בקלות רבה יותר מאשר התובעים וניתן יהיה להתחשב בהוצאותיה ונזקיה המוכחים ולפצותה עקב ביטול החוזה משיקולי הצדק.
אשר על כן, ולאחר שבחנתי האינטרסים של הצדדים אני סבורה כי העוול שייגרם לתובעים אם יישארו קשורים בהסכם הזיכיון גדול מזה שייגרם לנתבעת אם יבוטל ההסכם והיא תחויב בהשבת כספים לתובעים תוך התחשבות בהוצאות שנגרמו לה ומתן ביטוי כספי לעוול שנגרם לה כתוצאה מהסתמכותה על ההסכם.
39. משמצאתי כי יש לבטל את ההסכם מפאת טעות של התובעים, יש לבחון את נזקי הנתבעת.
הנתבעת הוכיחה כי נשאה בתשלום דמי תיווך בסך של 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ בהתאם לחשבונית שצירפה לתצהיר העדות הראשית שלה. הנתבעת היא חברה בע"מ וחזקה עליה כי היא מנכה מס תשומות. על כן נזקה בגין דמי התיווך מסתכם ב- 40,000 ש"ח.
אשר לקיזוז הפיצוי המוסכם, משלא הוכחה הפרה ויש לבטל את החוזה מפאת פגמים בכריתה אין מקום לאכוף את הפיצוי המוסכם. אולם, משלא מצאתי כי הוכח פגם בהתנהלות הנתבעת וביטול ההסכם נעשה משיקולי צדק, מצאתי שיש מקום לזכות את הנתבעת בתשלום נוסף המגלם את ההוצאות שנגרמו לה בגין ההתקשרות עם התובעים, כגון: טרחה והשקעת זמן ומשאבים, אותן אני מעמידה בדרך של אומדנה על סך של 20,000 ש"ח.
40. סיכומו של דבר, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי.
מורה כי ההסכם בין הצדדים יבוטל.
הנתבעת תשיב לתובעים את דמי הזיכיון ששילמו בניכוי דמי התיווך בסך של 40,000 ש"ח ובניכוי סך של 20,000 ש"ח בגין הוצאות שנשאה הנתבעת במסגרת ההתקשרות עם התובעים.