160. בבחינת פערי הכוחות בין הצדדים תוך בחינת הסמכויות הבלעדיות שניתנו לנתבע במסגרת ההסכם וההחלטה לגבי המניות, עולה כי הנתבע לא עמד בחובות גילוי בסיסיות ומינימליות. די להתרשם מכך כאשר אפילו לקבל דוחות כספיים של החברה – שאין מחלוקות כי התובעת הייתה זכאית לקבלם – נזקקה התובעת לפנות לבית המשפט. גם אז הועברו לה דוחות לא מלאים והנתבע התנגד למסור לה את הביאורים הכלולים בדו"חות.
--- סוף עמוד 35 ---
161. הנתבע על אף זכותה של התובעת – שכבר נקבעה גם בהחלטה שיפוטית – לקבל את הדו"חות הכספיים המלאים של החברה, לא העביר את הדו"חות עד אשר נדרשה התובעת שוב לפנות לבימ"ש. הנתבע המשיך גם בחקירתו להצדיק התנהלות זו של אי גילוי:
"ש: למה לא רצית לתת לנו את הדו"חות עם הביאורים? רק תסביר לי את הגרסה שלך.
ת: היות והדו"חות עם הביאורים נמצאים הרבה מאוד מידעים פנימיים של אישורים לגורמים שלישיים כמו למשקיעים, פירוט של מניות a ו-b, היות ויש שם את כל נושא המודל הכלכלי שלנו מול כל המפיצים בעולם, איזה זכויות יש להם, איזה מגבלות יש להם וכו' וזה חומר אולטרא רגיש ועוד ועוד ועוד, ביקשתי שזה לא יעבור. ואני חושב שזאת היתה טעות שזה עבר אליכם. "
(ראו: פרוט' מיום 14.1.19, עמ' 80 שורות 16-23).
162. התובעת ציינה מפורשות את הקשיים מבחינתה ליישם את ההסכם בהעדר מידע מספק: "אני לא יכולה למכור מניות של חברה שאין לי שום מסמכים עליה, זה כמו שתאמר לי תמכרי 15 אחוז מחברה X Y Z." (ראו: פרוט' מיום 14.1.19, עמ' 37, שורות 22-23). ובהמשך: "כי זה כמו ללכת לבן אדם ברחוב, לצאת עכשיו החוצה ולהגיד מי מעוניין לקנות מניות בחברה X שהאיש הוא המנהל שלה ובעל השליטה. זה בלי שום בסיס." (עמ' 42, שורות 2-4).
163. הנתבע טען כי דרישות הגילוי של התובעת מוגזמות, ואינן עומדות בהסדר הקבוע בחוק החברות לגבי חובותיו לקבלת מידע. אולם, וכפי שציינתי בהרחבה לעיל, יש לבחון את דרישות הגילוי במערכת היחסים שבין הצדדים על פי הסכם הגירושין ולא במסגרת של בעל מניות מול חברה במצב דברים רגיל. האפשרות האמיתית של התובעת לממש את זכויותיה בחברה תלויה בין היתר במידע שיימסר לה מהנתבע (ולא מהחברה). הנתבע הוא "המוציא והמביא" לגבי המידע – ברצותו מאפשר, ברצותו מונע. כל התנהלותו של הנתבע הייתה התנהלות של מניעת מידע ואי שיתופה של הנתבעת מיוזמתו, אף במידע שלא הייתה אמורה להיות מחלוקת לגביו כלל.