240. הנה-כי-כן, אין כל טעם מבורר המצדיק לשלול מן המפונים הצעירים את הפיצוי בגין הסבל הנפשי שייגרם להם כתוצאה מן הפינוי, וכבר נאמר בפסיקתנו בעניין
--- סוף עמוד 643 ---
אחר כי "קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול" (השופט מ' חשין בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה [156], בעמ' 235). הסדר השולל פיצוי זה אינו הסדר המעניק למפונים הצעירים "פיצויים הוגנים וראויים". יש בו כדי לגרום למפונים הצעירים פגיעה במידה העולה על הנדרש. זאת ועוד, נוסיף – בלא לפסוק בדבר – כי ההבחנה שהמחוקק יוצר בין מי שטרם הגיע לגיל עשרים ואחת למי שכבר הגיע לגיל זה, עשויה להוביל אל המסקנה שמדובר בפגיעה גם בזכות לשוויון (לשאלת עיגונה של הזכות לשוויון בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ראו: פרשת מילר [58]; בג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה [157], בעמ' 362; י' קרפ "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – ביוגרפיה של מאבקי כח" [265]). מכל הטעמים שפורטו אנו סבורים כי יש לבטל את ההוראה הקבועה בסעיף 46 לחוק בדבר גיל הסף המזכה במענק אישי בשל ותק.
צבירת ותק – "השנה האבודה"
241. הסוגיה השלישית והאחרונה המעוררת קושי חוקתי המצדיק התערבות נוגעת להוראות שנקבעו בחוק לעניין צבירת ותק. הוראות אלה אינן מביאות בחשבון את הוותק שצבר המפונה מאז היום הקובע (6.6.2004) ועד יום הפינוי. מחסום היום הקובע לעניין צבירת הוותק משליך על גובה הפיצוי בכמה עניינים, וככל שהדבר נוגע לפרק שבו עסקינן, מדובר בשניים: האחד – בקביעת גובה הסכום המשתלם לזכאֵי מסלול ב' בגין ערך קרקע באזור ייחוס (סעיף 3 לתוספת השניה), והשני – בקביעת סכום המענק האישי (סעיף 46 לחוק). בעניין זה הצדק עם העותרים. אכן, ההוראות הקובעות כי ותק המגורים לצורך המענק האישי ולצורך מסלול ב' יחושב עד ליום הקובע, מתעלמות מן העובדה שגם לאחר היום הקובע ממשיכים המתיישבים לגור כדין בשטח המפונה. החלטתה העקרונית של הממשלה מיום 6.6.2004 בנוגע לתכנית ההתנתקות לא חייבה איש מן המתיישבים לעזוב את ביתו או לשנות ממצב הדברים שהיה קיים באותה עת. חובה זו קמה רק לאחר שהתקבל החוק, והוצאו צווי הפינוי מכוחו, שבהם נקבע יום הפינוי ונקבעו השטחים שיפונו. לא ברור אפוא מדוע ראה המחוקק לשלול מן המתיישבים שהמשיכו להתגורר במקום את הזכות לצבור ותק לצורך קביעת סכומי פיצוי וסכומי מענק גם לאחר היום הקובע. בעניין המענק האישי הקושי מתחדד נוכח תכליתו של המענק לפצות את המתיישבים על עוגמת הנפש ועל הסבל שייגרם להם כתוצאה מן הפינוי. יש להניח כי ככל שקרב יום הפינוי כך גוברת והולכת עוגמת הנפש, ומתעצמים המתח וחוסר הוודאות שהם מנת חלקם של המפונים. לפיכך אין מקום להשלים עם הוראה שתוצאתה היא כי דווקא בגין תקופה קשה זו לא יזכו המתיישבים