--- סוף עמוד 644 ---
הגרים בשטח המפונה לפיצוי. הוא הדין באשר לפיצוי בשל בית מגורים על-פי
מסלול ב'. טענת המדינה הייתה כאמור כי הממשלה סבסדה את רכישת הקרקעות בשטח המפונה על-מנת לעודד ישיבה בו, ולפיכך מי שחי במקום לאורך כמה שנים "פרע את חובו" כלפיה, והוא זכאי למימון של קרקע חלופית באזורי הייחוס. ככל שהמתיישב חי במקום שנים ארוכות יותר, כך טענה המדינה, כך הוא נחשב כמי "שפרע חלק גדול יותר של חובו" עבור הסבסוד. אם כך הדבר, אין כל סיבה מדוע לא תיזקף לזכות המתיישב, לצורך חישוב סכום הפיצוי, גם שנת מגוריו האחרונה בשטח המפונה.
242. המדינה טענה כי מחסום היום הקובע הן לעניין חישוב סכום הפיצוי על-פי מסלול ב' הן לעניין חישוב גובה המענק האישי נועד למנוע תמריץ שלילי לפינוי השטח. תמריץ כזה נוצר, לשיטתה, ככל שהמשך המגורים במקום לאחר היום הקובע יהא בו כדי להגדיל את הסכומים שהמפונים זכאים להם. אשר למענק האישי, משנדחתה הנחת המוצא של המדינה שלפיה מדובר בתשלום "לפנים משורת הדין" שאת תנאיו היא יכולה לעצב כרצונה, ומשקבענו כי המענק האישי הינו מרכיב חיוני וחשוב בין מרכיבי הפיצוי הראוי וההוגן שעל החוק להעניק למפונים, נראה כי הנימוק בעניין "התמריץ השלילי" שהעלתה המדינה אין בכוחו להצדיק את הפגיעה הבלתי מידתית הנגרמת למפונים כתוצאה ממחסום היום הקובע לעניין צבירת ותק. הוא הדין, וביתר שאת, לעניין צבירת הוותק לצורך חישוב סכומי הפיצוי במסלול ב' (על-פי סעיף 3 לתוספת השניה), שכן לגבי פיצוי זה לא העלתה המדינה לכתחילה כל טענה כאילו מדובר בתשלום שהוא "לפנים משורת הדין". על-כן התעלמות מפרק הזמן שבו מתגוררים המפונים במקום כדין לאחר היום הקובע נוגסת ללא כל הצדקה בסכום הפיצוי המגיע להם ופוגעת בזכויותיהם מעבר למידה הנדרשת. זאת ועוד, החוק פורסם ביום 18.2.2005. על-כן ככל שתכלית ההסדר החוסם את צבירת הוותק לאחר היום הקובע הינה, כטענת המדינה, עידוד המתיישבים לעזוב את השטח המפונה מרצונם, היה אולי מקום להחילו במועד כלשהו מאז פרסום החוק ואילך, אך אין מקום להציב מחסום זה קודם למועד חקיקת החוק. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בעמדה שהציגה המדינה בפרשת שמעוני [34]. באותו עניין נטען על-ידיה כי מתיישבים שביקשו לעזוב מרצונם לאחר החלטת הממשלה מיום 6.6.2004, אינם זכאים למקדמות על חשבון הפיצויים מכוח החוק, אלא לאחר אישור ועדת הכספים של הכנסת או עיגון מפורש בחוק התקציב לשנת 2005. מכאן עולה כי הרצון לעודד מתיישבים לעזוב את המקום מיד לאחר החלטת הממשלה מיום 6.6.2004 אף לא נתמך באמצעי מימון הולמים לביצוע העזיבה באותו מועד. נוכח מכלול הנסיבות שתוארו – היעדר דבר חקיקה או צווי פינוי המגדירים את יום הפינוי ואת השטח המפונה והיעדר אמצעי מימון בסיסיים ביותר לעזיבה – הציפייה כי המפונים יעזבו את בתיהם כבר למחרת החלטת הממשלה