338. לטענת העותרים, הסדר הפינוי הקבוע בחוק, אשר איננו מחייב את המדינה להקצות להם נחלות חלופיות, פוגע פגיעה קשה בחופש העיסוק שלהם בשני היבטים: ראשית, אי-הקצאה של נחלה חלופית שוללת מהם, הלכה למעשה, את האפשרות להמשיך ולעסוק במקצועם. בהקשר זה הדגישו העותרים כי הנחלות החקלאיות הן מקור הפרנסה היחיד שלהם ושל בני משפחותיהם, ואין באפשרותם להתפרנס מעיסוק אחר. כן הדגישו כי אין להם הידע, המשאבים או היכולת להשיג נחלה חלופית בעצמם, וכי פינוים מהנחלות ללא הקצאה מיידית של נחלות חלופיות אינו מותיר להם סיכוי מעשי להמשיך ולעסוק במקצוע היחיד שממנו הם מסוגלים להתפרנס. שנית, הסדר הפינוי הקבוע בחוק שולל מהם את האפשרות להמשיך את פעילותם החקלאית-העסקית בצורה רציפה. לטענת העותרים, גם אם תוקצינה להם נחלות חלופיות, יחלוף זמן רב עד לסיום הקמתם מחדש של התשתיות והמתקנים הדרושים להמשך פעילותם החקלאית-עסקית. בזמן זה, שלטענתם עשוי לארוך כשנה עד שלוש שנים, יפסידו העותרים את הרווחים שהיו מפיקים מנחלותיהם ואף יאבדו חלק מלקוחותיהם. מכאן טענו העותרים שגם לו הוקצו להם נחלות חלופיות, לא היה בידם, תחת סד הזמנים הקצר שאותו קובע החוק, להמשיך בפעילות חקלאית-עסקית רגילה ורווחית. אף בכך יש לטענתם משום פגיעה בעיסוקם. העותרים סבורים כי מוטלת על הרשויות חובה להעמיד לעובדי אדמה שקרקעותיהם ניטלו מהם קרקע חלופית, ורק במקום שבו אין קרקע חלופית כאמור ניתן להעניק להם פיצוי תחתיה (טענה זו הם מבססים על פרשת בית סוריק [13]). כן טענו העותרים כי הסיבה האמיתית לכך שנחלות כאמור לא הוקצו להם בפועל נעוצה בשיקולי נוחיות ובקשיי לוגיסטיקה של המדינה.
339. לטענת העותרים, הפגיעה בחופש העיסוק שלהם הינה פגיעה שלא כדין, באשר אין היא עומדת בתנאי חוק-יסוד: חופש העיסוק. לטענתם, אין מדובר בהגבלה
--- סוף עמוד 682 ---
על יכולת העיסוק שלהם, אלא בשלילתו, ומאחר ששלילה של חופש העיסוק יכול שתיעשה רק בדרך של שינוי חוק היסוד – היינו "בחוק יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת" (סעיף 7 לחוק-יסוד: חופש העיסוק) – הרי שלא היה ניתן לעשותה במסגרת חוק יישום ההתנתקות, שאיננו מקיים את התנאים הללו. לחלופין טוענים העותרים כי אף אם ייקבע כי החוק אך מגביל את חופש העיסוק שלהם (ולא שולל אותו), אזי דינו להתבטל מאחר שהוא איננו עומד בדרישת פיסקת ההתגברות (סעיף 8 לחוק היסוד) או בתנאי פיסקת ההגבלה (סעיף 4) הקבועה בו. העותרים מדגישים כי מנגנון הפיצוי הקבוע בחוק מנסה להתמודד רק עם אובדן הנכסים הכרוך בפינוי, אך אין בו כדי להתמודד עם הפגיעה הנגרמת לחופש העיסוק שלהם. לאור זאת מבקשים העותרים את ביטולם של כמה סעיפי חוק (סעיפים 31-22, 83 , 134 , 136 ו- 138 לחוק). כן מבקשים הם שייקבע כי על המדינה מוטלת חובה להעמיד לרשותו של כל אחד מהם, לפני מועד הפינוי, נחלה חקלאית חלופית, הדומה במאפייניה לנחלה החקלאית הנמצאת ברשותו; כי פינוים מנחלותיהם ייעשה רק לאחר הקמתן ופיתוחן של הנחלות החלופיות; כי המשיבים יפצו אותם בגין מלוא הנזקים, הישירים והעקיפים, שייגרמו להם כתוצאה מהפינוי.