"אין חולק, שבשנים האחרונות אכן נוצרה מערכת דינים החלה רק על מתיישבים ישראלים בשטחים המוחזקים... אך קיומה של תופעה זו, על בעיותיה המיוחדות, אינו תומך בעמדת העותר...
...ישראל [נמנעה], הימנעות מודעת ומכוונת היטב, מהחלה כוללת של הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל ובחרה לייסד את מבנה שלטונה בהם על נורמה של ממשל צבאי... החלת מעשי חקיקה שונים על מתיישבים ישראלים בשטחים המוחזקים אינה סותרת את המגמה שצוינה; שכן דווקא מן ההחלה הפרטנית נובע כי מעשי החקיקה, שאין לגביהם הוראת תחולה כזאת, אינם חלים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל" (פרשת שעאר [4], בעמ' 681-680).
--- סוף עמוד 525 ---
14. שאלת מעמדה המשפטי של ההתיישבות הישראלית באזור יהודה, שומרון וחבל עזה התעוררה בבית-המשפט העליון פעמים אחדות. בית-המשפט בחן בעיקר את סמכותו של המפקד הצבאי לתפוס קרקעות להתיישבות הישראלית. נקבע כי סמכות זו חייבת להיות מעוגנת בדיני התפיסה הלוחמתית (ראו: בג"ץ 606/78 אויב נ' שר הבטחון (להלן – פרשת אויב [27]); פרשת דויקאת [2]; פרשת אל נאזר [25], בעמ' 704; בג"ץ 4400/92 המועצה המקומית קרית ארבע חברון נ' ראש הממשלה (להלן – פרשת קרית ארבע [28])). לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה אם הקרקע הנתפסת היא "אדמת מדינה" או קרקע הנתונה לבעלות פרטית (ראו: בג"ץ 6022/93 אע'רייב נ' הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון [29]; בג"ץ 3125/98 עיאד נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן – פרשת עיאד [30]), בעמ' 916). אכן, מעמדה המשפטי של ההתיישבות הישראלית בא לה מכוחו של המפקד הצבאי, המפעיל סמכויות שבאו לו מדיני התפיסה הלוחמתית (בין דינים שעניינם תפיסת רכוש לצרכים צבאיים (תקנות 23(g) ו-52 לתקנות האג [293]) ובין דינים שעניינם שימוש ברכוש ממשלתי (תקנה 55 לתקנות האג [293]); ראו: בג"ץ 302/72 חילו נ' ממשלת ישראל [31]; פרשת אויב [27]; בג"ץ 258/79 עמירה נ' שר הביטחון (להלן – פרשת עמירה [32]); פרשת דויקאת [2]; בג"ץ 4219/02 גוסין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה [33]; פרשת הס [18]). מעבר לקביעה זו אין לנו צורך להרחיב בסוגיה סבוכה זו.
15. בחינת מעמדה המשפטי של ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה מצביעה על מתח ניכר בין המסגרת המשפטית לבין השאיפות של מרבית המתיישבים. בעוד שהמסגרת המשפטית עמדה על דיני התפיסה הלוחמתית, הרי ביסוד מניעיהם של רבים מהמתיישבים עמדו שיקולים דתיים, לאומיים והיסטוריים. דבר זה מצא ביטוי בדבריו להלן של מ"מ הנשיא לנדוי בפרשת דויקאת [2], בעמ' 12-11: