--- סוף עמוד 730 ---
443. על רקע חילוקי דעות אלה הוטל עלינו להכריע בשאלה אם בקובעם בצווי הפינוי תקופה בת חמישה חודשים ועשרים ושישה ימים לפינוי, פעלו ראש-הממשלה ושר הביטחון בתחומי סמכויותיהם ובשיקול-דעת ראוי, או שמא נפל פגם בשיקול-דעתם, פגם מהותי שיש בו כדי לפסול את מועד הפינוי כפי שנקבע בצווים.
444. הכול יסכימו כי על-פי הוראת סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות, קנו ראש-הממשלה ושר הביטחון שיקול-דעת לקבוע את מועד הפינוי, בכפיפות לסייגים אלה: אחד, יום הפינוי חייב להיות בתום חמישה חודשים לפחות מיום פרסום צו הפינוי; שניים, הממשלה מוסמכת לקבוע יום פינוי קרוב יותר אם שוכנעה כי טעמים חיוניים מצדיקים זאת. בה-בעת לא יחלוק איש על כך שראש-הממשלה ושר הביטחון מוסמכים על-פי הוראת סעיף 22(א) לקבוע יום פינוי מאוחר מאותם חמישה חודשים ועשרים ושישה ימים שקבעו. טיעוניהם של העותרים ושל המדינה מרכזים עצמם אפוא ברווח זה שבין חמישה חודשים ועשרים ושישה ימים לבין תקופה ארוכה יותר: העותרים טוענים לתקופה ארוכה יותר – ארוכה יותר בהרבה – ואילו המדינה טוענת כי התקופה שנקבעה – תקופת חמשת החודשים ועשרים ושישה ימים – תקופה סבירה וראויה היא.
445. שיקול-הדעת בקביעת מועד הפינוי כפוף – ככל שיקול-דעת מינהלי ושלטוני – לעקרונות הסבירות והמידתיות. חריגה מעקרונות אלה עלולה לפגום בשיקול-הדעת ואף להביא לפסלותו מכול וכול. אשר לשיקול-הדעת לגופו, חייבים בעלי הסמכות למצוא איזון ראוי בין האינטרסים המושכים לעברים שונים לעניין מועד הפינוי: מזה האינטרסים המדיניים והביטחוניים של המדינה, ומזה עוצמת הפגיעה במתיישבים, והכול לעניין קביעת מועד פינוי זה או אחר. איזון זה, למותר לומר, איזון תלוי נסיבות הוא. וכפי שקראנו אצל ברק בספרו הנ"ל, פרשנות חוקתית [232], בעמ' 549-548:
"פסקת ההגבלה מחייבת... עריכתו של איזון המגלה רגישות להקשר שבו הוא נעשה. יש להימנע מתפיסה נוקשה, אשר אינה מתחשבת בהקשר, יש להימנע מקיצוניות באשר לזכויות הפרט ומקיצוניות באשר לאינטרס הציבורי...
...כאשר חופש הביטוי מתנגש בזכות לפרטיות, יש לאזן בין הזכויות המתנגשות תוך התחשבות בהקשר, יש להתחשב בסוג הביטוי ובמהות הפגיעה בפרטיות. לא הרי ביטוי פוליטי כהרי ביטוי מסחרי, ולא הרי פרטיות הבית כהרי פרטיות הדיונים בבית-המשפט. במסגרת איזון זה, המתחשב בהקשר, יש ליתן לכל זכות את מלוא ההגנה הראויה".