440. חמישה חודשים, כך טוענים העותרים, תקופה קצרה היא יתר-על-המידה, ובקובעם תקופה זו שקבעו העידו ראש-הממשלה ושר הביטחון על עצמם כי לא שקלו בדעתם כנדרש, ומכל מקום, כי הכרעתם הכרעה בלתי סבירה ובלתי מידתית היא. אכן, כך טוענים העותרים, פרק זמן של חמישה חודשים יהפוך את הפינוי לאירוע טראומטי, יגביר את הפגיעה במפונים וימנע את קליטתם במקומות חדשים באורח ראוי ומכובד כיאה להם. כן מפרטים העותרים בנזקי הנפש שייגרמו למתיישבים, ולו משום שלא ניתנה להם שהות מספקת לעכל נפשית את הטראומה של הפינוי. עוד טוענים העותרים כי ראש-הממשלה ושר הביטחון לא נימקו כיאות וכנדרש את לוח הזמנים שקבעו: לוח זמנים בהול וחפוז, לטענתם, ויש אף הטוענים כי שיקולים זרים הניעו אותם לקבוע מועד פינוי שקבעו. עתירת העותרים היא אפוא כי יבוטלו צווי הפינוי שפורסמו, וכי בית-המשפט יורה את ראש-הממשלה ואת שר הביטחון כי יקבעו תקופות זמן סבירות וראויות לפינוי. מקצת העותרים אף מציעים פרק זמן ראוי לדעתם למעשה הפינוי והוא בין שנה לבין שלוש שנים.
--- סוף עמוד 729 ---
441. המדינה כופרת בטיעוני העותרים, ולטענתה פרק הזמן שנקבע בצווים פרק זמן סביר ומידתי הוא. לגירסתה, המועד שנקבע – הן בחוק הן בצווי הפינוי – מהווה איזון ראוי, סביר ומידתי בין הצורך והאינטרסים החיוניים המחייבים השלמתו של תהליך ההתנתקות תוך פרק זמן קצר, ובין הזכויות והאינטרסים של המפונים. לטענת המדינה, עיתוי השלמת הפינוי כפי שנקבע נודעת לו חשיבות נעלה משיקולים בין-לאומיים, מדיניים וביטחוניים, ובה בעת פועל הוא גם לטובת המפונים ולטובת ילדיהם. אכן, כך טוענת המדינה, קביעת משך הזמן עד לפינוי אין זה ראוי לה כי תיעשה אך ורק מנקודת ראותם של המתיישבים. במכלול השיקולים נודע משקל חשוב וכבד לצרכים המדיניים והביטחוניים של ישראל, וצרכים אלה מלמדים בעליל כי יש לקצר ככל הניתן את שהותם של ישראל ושל ישראלים בחבל עזה ובצפון השומרון. יתר-על-כן, שינוי מועד הפינוי כעתירת העותרים עלול לפגוע בהתקדמות המדינית שהושגה לאחרונה, בין היתר על רקע תכנית ההתנתקות. שינוי מועד הפינוי עלול להביא להפרת השקט (היחסי) שהושג בחודשים האחרונים ולשיבוש בהליכים המדיניים, בעיקר על רקע הציפייה שנוצרה כי תכנית ההתנתקות תסתיים בשנת 2005.
442. זאת ועוד, הצגת הדברים כמו עמדו לרשות המתיישבים חמישה חודשים בלבד יש בה טעות אופטית, אם נזכור את ההליכים שקדמו לפרסום חוק יישום ההתנתקות וצווי הפינוי. ראש-הממשלה הכריז על כוונתו ליזום הליך פינוי כבר בסוף 2003; ביום 6 ביוני 2004 אישרה הממשלה את תכנית הפינוי; ביום 25 באוקטובר 2004 אישרה הכנסת את החלטת הממשלה. אם אין די באלה, הנה לאחר החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון מיום 14.9.2004 יכלו המתיישבים לפנות למינהלה בבקשה לקבל מקדמות או הלוואות לעסקים כדי להתחיל בהיערכות לקראת הפינוי (ראו בעניין זה פרשת שמעוני [34]). המדינה מוסיפה ומדגישה כי העותרים זוכים לתמיכה מלאה מצד כל מוסדות המדינה, וכי אין הם נשלחים לדרכם לבדם. עוד מציינת המדינה כי נעשו תכניות בפרק זמן קצר כדי להעניק למפונים את מלוא האפשרות להמשיך בשיגרת חייהם מחוץ לאזור המפונה. בהקשר זה מדגישה המדינה כי לצמצום הפגיעה במתיישבים הכירה המינהלה מלכתחילה בחשיבות העברתן של קהילות שלמות ליישובים חדשים, ואף פעלה להגשמתה של מטרה זו באמצעים שונים. אלא שפעילות זו, כמוה כמימושם של יתר הסעדים הקבועים בחוק, תלויה בשיתוף פעולה מצדם של המתיישבים. חרף זאת מסתבר כי רובם של המתיישבים טרם החלו פועלים באופן ממשי כדי להסדיר את פינוים בהעדיפם – כחלק ממאבקם למניעת יישומה של התכנית – שלא לשתף פעולה עם המינהלה. טענתם של העותרים כי אין די זמן לפינוי צריכה להיבחן אפוא לרקע אי-שיתוף פעולה מצדם בכל הנוגע להליכי הפינוי.