(5) כשישה חודשים נקצבו למתיישבים לפני פינוי;
העומדת תקופת חודשים זו במבחן הסבירות והמידתיות?
437. הוראת סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות קובעת כי לאחר שהממשלה תחליט על פינוי יישובים, יקבעו ראש-הממשלה ושר הביטחון, בכפיפות לסייגים מסוימים, את מועד הפינוי. ובלשון החוק: לאחר החלטת הממשלה –
"צווים בדבר פינוי והגבלת כניסה
22. (א) ...יקבעו ראש הממשלה ושר הביטחון, בצו, את השטחים שיפונו, ולגבי כל שטח – את יום פינויו; יום הפינוי שייקבע בצו יהיה בתום חמישה חודשים לפחות מיום פרסומו, אלא אם כן שוכנעה הממשלה שטעמים חיוניים מצדיקים קביעת יום פינוי קרוב יותר; צו הקובע יום פינוי קרוב יותר טעון אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; צו שהוצא לפי סעיף קטן זה יונח על שולחן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לידיעתה".
438. בתוקף סמכותם זו ציוו ראש-הממשלה ושר הביטחון, ביום 20.2.2005, את צווי הפינוי וקבעו בהם כי יום הפינוי, הן של חבל עזה הן של השטח בצפון השומרון, יהיה יום 20 ביולי 2005, דהיינו חמישה חודשים מיום פרסום הצווים. נוסיף ונזכיר כי לימים תוקנו צווים אלה כמתכונתם המקורית, ובתיקון נקבע כי יום הפינוי יהיה יום י' באב תשס"ה (15.8.2005), דהיינו חמישה חודשים ועשרים ושישה ימים מיום פרסום הצווים המקוריים. הטענות שנשמעו לפנינו סבו את תקופת חמישה החודשים שנקבעה בתחילה, ולמותר לומר כי נדבר עתה על המועד החדש של חמישה חודשים ועשרים ושישה ימים.
439. העותרים תוקפים בחריפות את מועד הפינוי כפי שנקבע בצווי הפינוי. לטענתם, תקופת החודשים שנקבעה בצווים לפינוי תקופה בלתי סבירה ובלתי מידתית היא. אין בה באותה תקופה כדי לאפשר למתיישבים להתארגן כראוי לקראת פינוים, למצוא פתרונות דיור חלופיים הולמים, לרשום את ילדיהם כנדרש למוסדות חינוך,
--- סוף עמוד 728 ---
להשלים העברת עסקיהם למקומות אחרים, למצוא מקומות עבודה חדשים ועוד. פינוי והשתקעות במקום חדש כרוכים בהליכים ארוכים וסבוכים, וחמישה חודשים רחוקים מלספק את הצרכים. קביעת מועד הפינוי כפי שנקבעה עלולה להביא להתמוטטותם של עסקים, של מפעלים ושל משקים ולהבטלתם מעבודה של המתיישבים. העותרים מפרטים בעתירותיהם עד מה מורכבת היא מלאכת הפינוי וההשתקעות מחדש, ומה ארוכים הם ההליכים עד שיהא באפשרותם לנטוע עצמם במקום מגורים או במקום עסקים חלופי. בהקשר זה מדגישים העותרים, במיוחד, כי בפרק זמן קצר זה של חמישה חודשים לא יהיה ניתן להעתיק יישובים בשלמותם כפי שמורה אותנו חוק יישום ההתנתקות באחת ממטרותיו (סעיף 1(4) לחוק: "חוק זה מטרתו להסדיר את הענינים שלהלן, לשם יישום תוכנית ההתנתקות: ...(4) העתקת מקומות מגורים של קבוצות מתיישבים והעתקת אגודות שיתופיות התיישבותיות למקומות חלופיים, לפי הוראות חוק זה"). העתקה קהילתית זו, שסעיף 85 לחוק מפרט בה, אינה בת-ביצוע בפרק זמן כה קצר, וודאי שאין היא אפשרית בשים לב למחדליה של הממשלה אשר לא נערכה כלל להעתקה מעין זו: היא לא הציעה למתיישבים יישובים שאליהם יוכלו לעבור כקהילה אחת ואף לא יזמה פעילות כלשהי בנושא עד לשלהי שנת 2004, שעה שהציעה הקמתם של שני יישובים חדשים (חלוצית ושלומית) באזור שבו אין המתיישבים מעוניינים להתיישב. מחדלים אלה הביאו לכך שהמתיישבים ייאלצו לעבור שתי עקירות – האחת למגורים זמניים והשנייה, לאחר שנה או שנתיים, ליישוב קבע. פגיעה נוספת וקשה זו הייתה יכולה להימנע אילו ניתן למתיישבים ולממשלה פרק זמן ארוך יותר להתארגנות ולמעבר.