478. קבענו כי ההסדר בעניין "השנה האבודה" אינו חוקתי. הוא מעוגן בשלוש הוראות בחוק יישום ההתנתקות: האחת, לעניין סכומי המענק האישי בשל ותק, הינה הפיסקה האחרונה של סעיף 46, שצוטטה לעיל. אי-החוקתיות בעניין זה נעוצה בכך שהוותק מחושב עד היום הקובע ולא עד יום הפינוי. כדי להגשים את חוקתיותה של ההוראה בהיבט זה אנו מבטלים את הדיבור "בתכוף לפני היום הקובע" בפיסקה האחרונה של סעיף 46. ההוראה הנשארת מתייחסת, על-פי מובנה, לשנים שבהן מרכז חייו של הזכאי היה ברציפות ביישוב מפונה עד ליום הפינוי בפועל, ובלבד שיום זה לא יהא מאוחר מן היום האחרון שנקבע לפינוי בצווי הפינוי. ההוראה השנייה, לעניין סכומים המשתלמים בשל בית המגורים במסלול ב', הינה הגדרת "ותק" בסעיף 1 לתוספת השניה לחוק יישום ההתנתקות, בזו הלשון:
"'ותק' – משך תקופת המגורים הרצופה של הזכאי בתכוף לפני היום הקובע בתחום המועצה האזורית שאליה שייך היישוב המפונה שבו נמצא בית המגורים, ולגבי בעל זכות שכירות בדיור ציבורי – משך תקופת המגורים כאמור בבית המגורים שלגביו יש לו זכות שכירות".
אי-חוקתיותה של הוראה זו נובעת מתוך כך שהיא מחשבת את הוותק על-פי היום הקובע ולא על-פי יום הפינוי. כדי להגשים את חוקתיותה של ההוראה אנו מבטלים את
--- סוף עמוד 747 ---
הדיבור "בתכוף לפני היום הקובע". ההוראה הנשארת מתייחסת, על-פי מובנה שלה, למשך תקופת המגורים של הזכאי עד ליום הפינוי בפועל של בית המגורים, ובלבד שיום זה לא יהא מאוחר מן היום האחרון שנקבע לפינוי בצווי הפינוי. ההוראה השלישית, לעניין דמי הסתגלות לעובדים, מוצאת ביטויה בסעיף 52 לחוק יישום ההתנתקות. הדברים שנאמרו לעניין שתי ההוראות הקודמות יפים גם להוראת סעיף זה. אנו מורים אפוא על ביטול כל אותן הוראות מסעיף 52 המגבילות את חישוב תקופת הוותק לעניין דמי הסתגלות עד ליום הקובע: ביטול הדיבור "שהיו לפני היום הקובע" מהוראת סעיף 52(א) רישה; ביטול הדיבור "עד היום הקובע" מהוראת סעיף 52(ב)(2)(א) רישה; ביטול הדיבור "שקדמו ליום הקובע" והשמטת ה"א הידיעה בתיבה "עשר השנים" מהוראת סעיף 52(ב)(2)(א)(3); ביטול הדיבור "עד היום הקובע" מהוראת סעיף 52(ב)(2)(ב); ביטול הדיבור "עד היום הקובע" והדיבור "שקדמו ליום הקובע" והשמטת ה"א הידיעה בתיבה "עשר השנים" מהוראת סעיף 52(ב)(2)(ג).
479. למותר לציין כי ביטול ההוראות שעליהן עמדנו אינו סוף פסוק. הוא חלק מהדיאלוג הנמשך בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. על-כן מוסמכת הכנסת כמובן לבחון את התוצאה המתקבלת מביטולן של כמה הוראות בחוק יישום ההתנתקות. היא רשאית לשנות הסדרים אלה או אחרים, על-פי שיקול-דעתה, כדי להגשים יעדים חקיקתיים הנראים לה כרצויים והמקיימים את הדרישות שהיא עצמה קבעה בחוקי היסוד בדבר זכויות האדם. נדגים זאת בשני עניינים: האחד, אפשר לשקול הסדר שלפיו זכאי המנצל את זכויותיו על-פי חוק יישום ההתנתקות וקיבל פיצויים, מענקים וטובות הנאה על-פי החוק, תינתן בידיו – תוך זמן סביר (כגון שנה או שמונה-עשר חודש) מאז קבלת הפיצויים, המענקים או טובות ההנאה האחרות – הברירה לבטל את בחירתו בהסדריו של החוק ולתבוע זכויות על-פי עילות תביעה המקנות לו זכויות שלא על-פי חוק יישום ההתנתקות, ובלבד שהחזיר למדינה את הפיצויים, המענקים ואת שוויין של יתר טובות ההנאה שקיבל מכוח החוק. השני, לעניין גיל הזכאות למענק אישי בשל ותק, ניתן לשקול הסדר היוצר דיפרנציאציה גם בגיל הזכאים – לא הרי בן 7 כהרי בן 17 – וגם בסכומים המשתלמים להם, שיהיה בו הסדר המממש את תכליות המענק האישי בגין ותק. איננו מביעים דעה באשר לנכונותם של הסדרים חלופיים כאלה או לחוקתיותם. כל שאנו מציינים הוא שהסדרים כאלה (ואחרים) עשויים לקרב את הפגיעה בזכויות אדם שנגרמת עקב הפינוי לרמה מידתית המצויה במיתחם הכיבוד החוקתי.