(ג) יישובי גוש קטיף;
(ד) יישובי צפון רצועת עזה – אלי סיני, דוגית וניסנית.
בהחלטה הובהר כי "לאחר סיום ההכנה כאמור, תתכנס הממשלה מעת לעת כדי להחליט בשאלת הפינוי אם לאו, לגבי כל אחת מהקבוצות בנפרד". בהחלטת הממשלה נקבע עוד כי משרד המשפטים יגיש לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק אשר תכלול הוראות לעניין פינוי ופיצוי לזכאים ואת הסמכויות הדרושות לכך.
ביום 24.10.2004 אושרה הצעת החוק על-ידי ועדת השרים, ובטרם זו פורסמה, אישרה הכנסת את החלטת הממשלה מחודש יוני 2004. ביום 16.2.2005 התקבל חוק יישום תכנית ההתנתקות בכנסת, ולאחר ארבעה ימים החליטה הממשלה על פינוי כל ארבע קבוצות היישובים שאליהם התייחסה החלטתה. בו ביום חתמו ראש-הממשלה ושר הביטחון על שני צווים לפינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון, ומועד הפינוי נקבע ליום י"ג בתמוז תשס"ה (20 ביולי 2005), ומאז הוא נדחה לחודש אוגוסט 2005.
ביום 29.3.2005 אישרה הכנסת את תקציב המדינה לשנת 2005, ובו נכלל סכום של כ-2.2 מיליארד ש"ח למימון ההתנתקות ופיצוי למפונים.
2. העתירות שבפנינו רבות ומגוונות, והן מופנות כנגד חוקתיותו של חוק יישום תכנית ההתנתקות (להלן – חוק ההתנתקות), כמו כן מבקשים העותרים כי נורה על ביטולה של החלטת הממשלה מחודש פברואר 2005 ושל הצווים שהוצאו מכוחה. לחלופין כללו העתירות דרישה כי יישובי חבל עזה יועתקו כחטיבה אחת לאזור שבו יוכלו לקיים אורח חיים זהה לזה שהיה להם עד כה. עתירות אחדות מופנות כנגד עקרונות הפיצוי וכנגד שיעור הפיצוי שנקבעו בחוק.
המשיבים עותרים לדחייתן של העתירות, ואלה טעמיהם:
--- סוף עמוד 752 ---
עניין לנו עם דבר חקיקה ראשית, שההלכה הפסוקה קבעה כי התערבות בה על-ידי בית-המשפט היא בבחינת חריג לחריג.
הפינוי ומועדו הם עניינים בעלי אופי מדיני מובהק, המצויים בתחום אי-השפיטות המוסדית.
השטחים המיועדים לפינוי הוחזקו משנת 1967 בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית, ומעמדם עתיד להיקבע בהסדרים מדיניים בעתיד. מטבעה של תפיסה לוחמתית שהיא אמורה להימשך זמן מוגבל, ועל-כן אין ממש בטענות העותרים, שלפיהן האמינו כי יוכלו לקיים את יישוביהם לעד. אדרבה, הם ידעו כי שהייתם שם היא זמנית ותימשך כל עוד יוסיף מפקד כוחות צה"ל לשמש ריבון באזור. כך או כך, מוסיפים המשיבים וטוענים, המדינה, מכוח ריבונותה, יכולה להחליט באופן חד-צדדי וללא הסכם עם צד אחר להסיג את כוחותיה משטחים שהחליטה לוותר עליהם.