--- סוף עמוד 758 ---
ביניהן עשויה להיגזר מהשקפות חברתיות-כלכליות שונות, אשר עשויות כולן להתקיים במסגרת חוקי היסוד. על-כן בתחומים אלה יש ליתן לרשויות המופקדות על המדיניות הכלכלית – הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – מרחב בחירה רחב בהיותן קובעות את המדיניות הכוללת ונושאות באחריות הציבורית והלאומית למשק המדינה ולכלכלתה. לפיכך הדגשנו בפסיקתנו לא פעם כי אף שבית-המשפט לא ימשוך ידו מהביקורת השיפוטית על חוקתיות החוק, הוא ינהג באיפוק שיפוטי, בזהירות ובריסון מיוחדים בתחומים אלה, ויימנע מעיצוב מחדש של המדיניות שראה המחוקק לאמץ" (בג"ץ 4885/03 (להלן – פרשת ארגון מגדלי עופות [160]), בעמ' 60).
כך הוא גם כאמור מקום שמדובר בעניינים שבביטחון או במדיניות חוץ. בית-משפט זה הדגיש לא אחת – בעיקר באשר להחלטות ממשלתיות שונות – כי יש לנקוט משנה זהירות בביקורת החלטות בעניינים שבמדיניות. בית-המשפט אינו מרבה להתערב ב"עניינים מדיניים מובהקים" (בג"ץ 3687/00 אשכנזי נ' ראש הממשלה [189]); הוא איננו חלק מן המינהל הציבורי, ואין זה מתפקידו לנהל את ענייני הממשלה (בג"ץ 6029/99 הנ"ל [182], בעמ' 248).
הלכה זו מקורה בשני יסודות: ראשית, מקובל כי בתחומי חוץ וביטחון, כמו גם בעניינים כלכליים, מיתחם הסבירות המתווה את גבולות שיקול-הדעת המסור לרשות השלטונית רחב עד מאוד (ראו שם). בגדרי מיתחם זה לא יחליף בית-המשפט את שיקול-דעתה של הממשלה בשיקול-דעתו הוא (בג"ץ 4769/95 (להלן – פרשת מנחם [39]), בעמ' 280). בית-המשפט מכיר כי בשאלות מסוג זה מגוון רחב של פתרונות ניצב על המפתן, וכי לרשות מרחב תמרון רחב בבואה לבחור בפתרון הראוי (שם, וראו גם פרשת ארגון מגדלי העופות [160], בעמ' 61-59).
שנית, בית-משפט זה מכיר כי במצבים מסוימים – אף שניתן, מבחינה נורמטיבית, לחרוץ בהם דין – הוא אינו המוסד המתאים לעשות כן. אלה הם המקרים שעליהם נאמר כי אין הם שפיטים מן הבחינה המוסדית. אלה הם המקרים שבהם השאלה העולה בפני בית-המשפט אינה אם ניתן להכריע בסוגיה בבית-המשפט, אלא אם ראוי לעשות כן. על כך אמר השופט זמיר, כי:
"יש סוגים של מקרים שבהם בית-המשפט, אף שיש לו סמכות, מונע עצמו מביקורת שיפוטית. אלה הם, בראש ובראשונה, מקרים שיש להם אופי מדיני מובהק. אכן, גם במקרים כאלה יכול בית-המשפט, מבחינה
--- סוף עמוד 759 ---
נורמטיבית, לפסוק אם החלטה מדינית מותרת על-פי הדין (ולכן היא חוקית) או אסורה על-פי הדין (ולכן היא בלתי חוקית), אך מבחינה מוסדית, במקרים כאלה קיים מוסד אחר המתאים יותר מבית-המשפט, על-פי עקרונות המשטר הדמוקרטי ועל-פי מהות המוסד, לקבל הכרעה. אלה הם, בלשון מקובלת, מקרים של אי-שפיטות מוסדית... במקרים כאלה מעדיף בית-המשפט, בדרך-כלל, למשוך את ידו מן המקרה ולהניח לממשלה או לגוף מוסמך אחר, לפי העניין, לקבל הכרעה על יסוד שיקולים של מדיניות. כך הוא המצב בדמוקרטיות אחרות: בארצות-הברית, באנגליה, בצרפת ובמדינות נוספות. וכך הוא, מאז ומתמיד, גם המצב בישראל" (בג"ץ 8666/99 הנ"ל [69], בעמ' 204-203).