12. מבחינה גאוגרפית כלל המנדט שניתן לבריטניה את השטחים שמשני עברי הירדן, ועל-כן נכון לומר כי במסמך זה ניתנה גושפנקה להתיישבות יהודים ממזרח לירדן כמו ממערב לו. אולם בשנת 1922 חל מפנה, כאשר על-פי המלצתו של מי ששימש אותה עת שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, הוחלט להפריד את השטח שממזרח לירדן מהשטח שממערבו. אותה החלטה מעוררת תהיות לנוכח האיסור שנקבע בכתב המנדט על מסירה של חלק כלשהו מארץ-ישראל לשלטון זר. לא אדרש לסוגיה זו (ראו יוסף בספרו הנ"ל [249], בעמ' 80-78), אך עובדה אחת נותרה שרירה וקיימת, והכוונה לזכותם של יהודים להתיישב למצער בכל חלקיה של ארץ-ישראל שממערב לירדן, וממילא גם בכל אותם שטחים שהעתירות הנוכחיות עוסקות בהם.
13. בהמשך, ובעקבות רכישת קרקעות על-ידי יהודים, שמאז ומתמיד הייתה בעיני הנהגת היישוב תמציתו של הרעיון הציוני, הואיל וזה היה הבסיס להקמתו של "בית לאומי" בארץ-ישראל, פרצו גלים של פרעות שגרמו לקורבנות רבים ביישוב היהודי (תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט). נראה כי עקב כך ובגין שיקולים נוספים שאין זה המקום להרחיב בהם, הייתה נסיגה הדרגתית של ממשלת בריטניה מהצהרתה המקורית בדבר עידודה של התיישבות יהודית בארץ-ישראל, עד שלבסוף הציעה "ועדת פיל" (בשנת 1937) לחלק את חבל הארץ שממערב לירדן בין יהודים לערבים. תכנית זו נתקלה בהתנגדות, ובעקבותיה פרץ מה שידוע כ"המרד הערבי".
לאחר שארגון האומות המאוחדות ירש את מקומו של חבר הלאומים, מונתה ועדה נוספת (UNSCOP – United Nations Special Committee of Palestine) כדי לנסות ולמצוא פתרון למתיחות ששררה בין יהודים לערבים. ועדה זו בחנה שתי הצעות: האחת, חלוקתה של ארץ-ישראל בין שתי מדינות, ערבית ויהודית, שתהיה להן מערכת
--- סוף עמוד 772 ---
כלכלית משותפת, ושבירתן, ירושלים, תהיה נתונה לפיקוח מנדט בין-לאומי. ההצעה האחרת הייתה להקים מדינה דו-לאומית פדרלית. בסופו של דבר הועדפה ההצעה הראשונה, וביום 29.11.1947 היא אומצה בהחלטה של העצרת הכללית של האו"ם (החלטה מס' 181). אולם בעוד שההנהגה היהודית של אותם ימים בירכה על ההחלטה, המנהיגות הערבית דחתה אותה, וכבר ביום המחרת החלו פעולות האיבה נגד היישוב היהודי.
לעניין זה אוסיף כי על-פי המתוכנן, היה אמור המנדט הבריטי להסתיים בחודש אוקטובר 1948, ובימים שחלפו מאז קבלת ההחלטה נעשו ניסיונות להכניס בה שינויים כדי להניח את דעת הכול. אולם בסופו של דבר החליטה ממשלת בריטניה להקדים את הוצאת כוחותיה ללילה שבין ה-14 ל-15 במאי 1948. בעקבות כך הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל, ומשהכירו בה כמה מדינות, ובהן שתי המעצמות של אז – ארצות-הברית וברית-המועצות – נסתם למעשה הגולל על הצעת "תכנית החלוקה", הצעה שכאמור גם נדחתה על-ידי המנהיגות הערבית.