14. שאלה נוספת שראוי כי ניתן את דעתנו עליה, היא למי ניתנה הריבונות על ארץ-ישראל מאז הוחלט בחודש ינואר 1919 כי שטח זה לא יוחזר לבעליו הקודמים (האימפריה העותמאנית או יורשיה). בועידת סן-רמו נקבע כאמור כי שטח זה מיועד להקמתו של בית לאומי לעם היהודי, ובהמשך הופקד השטח בנאמנות בידיה של בריטניה, מכוח המנדט שניתן לה על-ידי חבר הלאומים. מטבעה של נאמנות שהיא נועדה לשמור על זכויותיו של הבעלים, ועל-כן משנסתיים המנדט הבריטי נותרות על כנן התחייבויות הצהרת בלפור שעוגנו בו כיעד, ובלשון דב יוסף (שם [294], בעמ' 258 ): "תכליתו העיקרית של המנדט הארצישראלי היא להבטיח את הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. היוצא מזה, כי בעל-ההנאה האמיתי, כפי המקובל בתורת הנאמנות, הוא העם היהודי". אולם לא כך קרה בפועל, הואיל ובעקבות מלחמת הקוממיות והסכמי שביתת הנשק שנחתמו עם מדינות ערב – הסכמים שלא קבעו גבולות, וכך גם נאמר בהם, אלא רק ביטאו את הקווים שבהם ניצבו הכוחות הלוחמים אותה עת – החזיקה מצרים בשנים 1948 עד 1967 ברצועת עזה, בעוד שירדן שלטה כל אותה תקופה בגדה המערבית (יהודה ושומרון) ובמזרח ירושלים. מצרים לא ראתה מעולם את רצועת עזה כחלק משטחה, והיא ניהלה אותה כשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, שתושביו אינם נמנים עם אזרחיה. לעומת זאת התיימרה ירדן לספח את השטח שהיה נתון לשליטתה, אולם בשנת 1988 הסתלקה מכוונתה זו (לעניין מעמדה
--- סוף עמוד 773 ---
של ירדן ראו דבריו של הנשיא לנדוי בבג"ץ 61/80 הנ"ל [5], בעמ' 597; בג"ץ 69/81 הנ"ל [6]).
העולה מכך הוא שבשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה לא היה ערב כניסתה של מדינת ישראל ריבון המוכר על-ידי המשפט הבינלאומי. מנגד, מדינת ישראל, המחזיקה כיום באותם שטחים, אינה עושה זאת מכוח היותה "מדינה כובשת", אלא מכוח היותה מי שבאה במקומה של ממשלת המנדט, מחד, וכנציגתו של העם היהודי, מאידך. ככזו עומדת לה לא רק זכותה ההיסטורית להחזיק בשטחים אלה ולהתיישב בהם, שאין להכביר מילים לגביה אלא לעיין בתנ"ך, אלא גם זכות המעוגנת במשפט הבינלאומי (ראו: א' שוחטמן "הכרזת העצמאות כמקור לזכויותיו הלאומיות של העם היהודי על ארץ-ישראל" [268]; י' צ' בלום "ציון במשפט נפדתה" [269] וכן J. Stone Israel and Palestine – Assault on the Law of Nations [283], at pp. 59-66, 127-128;
E.V. Rostow “Correspondence” [292], at p. 718).