לא נעלמה ממני העובדה כי בעקבות הצהרת העקרונות שנכללה בהסכם אוסלו הראשון (מיום 13 בספטמבר 1993) הכירה מדינת ישראל באש"ף, ואף התחייבה להעביר לשליטתה של הרשות הפלסטינית, לאחר שתקום, את השליטה בגדה המערבית וברצועת עזה (סעיף 1 להסכם), שהוסכם לראות בהן יחידה טריטוריאלית אחת. עם זאת מותר לתהות מהו תוקפם המשפטי העכשווי של הסכם זה ושל אלה שבאו אחריו, הואיל ועל-אף הסכמת הצד הפלסטיני ליישב מאותו מועד ואילך כל מחלוקת בדרכי שלום, פתחה הרשות הפלסטינית עצמה, וארגוני הטרור שפעלו בברכתה, בפעולות איבה, שלשיאן הגיעו במרחץ הדמים שהפך לנחלתם של אזרחי ישראל מאז חודש אוקטובר 2000. בשאלה זו לא אביע עמדה, אולם אף אם תאמר כי הסכמים אלה תקפים כיום, גם אז לא יהיה בכך כדי לערער את מסקנתי בסוגיית הזכות לריבונות בשטחים המיועדים לפינוי. לעניין זה אין לי אלא להפנות ללשונו של "זיכרון הדברים" שצורף ל"הצהרת העקרונות", לאמור: "תחום השיפוט של המועצה [הפלסטינית] יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט נושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע: ירושלים, התנחלויות, אזורים צבאיים וישראלים" (ההדגשה שלי – א' א' ל'). ובמילים אחרות, ישראל מעולם לא ויתרה על כוונתה לתבוע ריבונות בשטחים אלה, וגם לצד הפלסטיני היה נהיר כי סוגיה זו תוכרע רק במסגרת הסדר הקבע.
למניעת כל ספק אני מבקש להבהיר כי כוונת הדברים אינה לכך שמכוחה של אותה תביעת זכות לריבונות מוטלת חובה על ממשלת ישראל ליישב יהודים בכל עת ובכל
--- סוף עמוד 774 ---
מקום, גם אם מדובר בלבן של ערים כמו עזה או שכם. פעולת התיישבות אקטיבית לחוד, וויתור על הזכות להתיישבות לחוד.
"זמניות" ההתיישבות
15. המסקנה שבה סיימתי את הסעיף הקודם היא גם המענה לטענת המשיבים שלפיה ידעו העותרים כי התיישבותם ביהודה, בשומרון וברצועת עזה הינה זמנית. טענה זו מוטב לה שלא הייתה נטענת, באשר זכותם של יהודים להתיישב ביהודה, בשומרון וברצועת עזה שואבת את כוחה מאותו מקור שהקנה ליהודים את הזכות להתיישב בנהריה, באשדוד, באשקלון, ברמלה ובלוד. מכאן שטענת המשיבים בדבר "זמניות" ההתיישבות כמוה כטענה שלפיה ישיבתם של יהודים היא זמנית גם באותם ערים ומקומות רבים אחרים שלא נכללו בשטחה של המדינה היהודית על-פי תכנית החלוקה משנת 1947.
כך או כך, נראה כי ההשקפה שלפיה יש תוקף לאחיזתה של ישראל בשטחים המיועדים כיום לפינוי, אינה נחלתי שלי בלבד, והחזיקו בה לאורך שנים רבים ממנהיגי היישוב. דוגמאות אחדות מתוך שלל התבטאויות הם דברי ראש-הממשלה גולדה מאיר בכנסת, בחודש מאי 1971 ("הגבול הסופי לא יהיה זהה לגבול ה-4 ביוני, לא נוותר על ירושלים, רמת הגולן ועזה"); הודעתו של ראש-הממשלה לבית-המשפט הגבוה לצדק בפרשת דויקאת [2], בעמ' 16; דבריו של אריאל שרון בחודש טבת תש"ם ("אני רוצה לשלוח מעל במה זו ברכה חמה למתיישבי חבל קטיף. פועלכם כיום – חשיבותו לדורות"); דברי יצחק רבין, בעת ששימש שר הביטחון, בחודש מרס 1985 בעת ביקור בנווה דקלים ("כבר לפני תשע שנים כאשר הייתי כאן בחנוכת היישוב הראשון (נצר חזני) כראש הממשלה, כך גם היום, אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד בטחוני, וכי הוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל"); בעיתון הארץ מתאריך 1995 צוטט אריאל שרון כמי שאמר: "מה שמטריד וקשה הוא הערעור מבפנים על הזכויות שלנו בארץ", והוא הוסיף כי רמת הגולן וגוש קטיף הינם אזורי ביטחון שאין להיפרד מהם; במאמר פרי עטו של אריאל שרון שהתפרסם בתקופתה של ממשלה אחרת (21.11.1994) נאמר כך (ראו נספח כ"ג לעתירה בבג"ץ 1661/05):