"אם כוחות צה"ל יצטרכו, בכל פעם שייאלצו להיכנס לחבל עזה, לפתוח את הגדר, לפנות את הצירים ממחסומים ואולי בעתיד ממוקשים, להיתקל
--- סוף עמוד 775 ---
בכוחות מזוינים – במקום שהדבר יהיה חלק משיגרה יומיומית, כל פעולה קטנה תהפוך לאקט מלחמתי מיותר. יישוב אזרחי במקום כזה מחייב נוכחות צבאית כל יום. צריך ללוות ילדים לבית הספר, אישה כורעת ללדת לבית חולים, צריך להוציא לשוקים ירקות מהחממות, ללוות רופא ליישוב וממנו ליישובים אחרים. כך נוצרת שגרה של פעילות, של תנועה. אצל עם נורמאלי, נוצרת גם מוטיבציה לשמור על אזרחיו, להגן על ילדיו – כך בנצרים וכך בעיר העתיקה בירושלים ובעיר דוד. כך נהגנו בימי הטרור שלפני מלחמת שלום הגליל ביישובי הצפון.
...
לכן היישובים חשובים, בנצרים כמו בחבל קטיף ובצפון הרצועה, או בהרי יהודה ובגבעות השומרון. כל יישוב משרת עניין ביטחוני חיוני... תכנון היישובים הוא בראש ובראשונה למען ביטחון המדינה. לכן הם שם, ויישארו שם" (ההדגשה שלי – א' א' ל').
לבסוף אביא מדבריו של ראש-הממשלה אריאל שרון בימים אלה ממש, והכוונה לריאיון שהעניק לעיתון "מקור ראשון" ביום י"ג בניסן תשס"ה (22.4.2005), שבמהלכו התנהל הדו-שיח הזה:
"שאלה: מעל כל המקומות הללו מרחף עכשיו סימן שאלה גדול לאור הכרזת הפרקליטות בבג"צ, שהמתנחלים היו צריכים לצפות את פינויים, ושכל נוכחותנו ביש"ע היא מתוקף תפיסה לוחמתית, כהגדרתה.
תשובה: תראה, אני אומר כרגע את עמדתי.
שאלה: עמדתך ועמדת הפרקליטות בנושא זה אינן זהות?
תשובה: אני לא מעלה בדעתי לרגע אחד, ולא רואה שום אפשרות שיהודים לא ישבו בחברון, ולא רק שם. אלמלא המתיישבים, לא היינו יושבים היום בגוש-עציון ואפילו לא בשכונות מסוימות של ירושלים.
שאלה: האם אתה מוכן להכריז כאן שהמתנחלים יושבים ביש"ע לא רק מתוקף תפיסה לוחמתית, אלא מפני שזה פשוט שלנו?
תשובה: אני חושב שאמרתי את זה פעמים רבות" (ההדגשה שלי – א' א' ל').
--- סוף עמוד 776 ---
נדמה כי אין כמו תשובה אחרונה זו של ראש-הממשלה כדי להבהיר עד כמה נטולת בסיס היא אותה טענה של המשיבים בדבר ידיעת המתיישבים בגוש קטיף וצפון השומרון כי ישיבתם שם היא זמנית. ואם בכל אלה לא די, אוסיף ואפנה לחוזי החכירה שחתם הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי עם המתיישבים, שבהם נקבעו תקופות חכירה של 49 שנים מיום אישור העיסקה, עם אפשרות להאריך את תקופה החכירה
ב-49 שנים נוספות. אם תוסיף לכך את סכומי העתק שהשקיעה המדינה בפיתוח היישובים, שוב אין מנוס מהמסקנה כי העותרים היו רשאים להניח שאחיזתם ביישובים ברצועת עזה וצפון השומרון – יישובים שנבנו על אדמות מדינה או על אדמות פרטיות שנרכשו בכסף מלא – היא מכוח זכות שאינה מוטלת בספק. איני מתעלם מכך שבשלבים מסוימים, כגון בקמפ דייוויד בשנת 2000, נדונו גבולות הקבע עם הפלסטינים ועלו שאלות הקשורות ביישובים, אך עובדה היא שאלו לא הוכרעו.