כל זאת כאמור במישור הציבורי, אך בכך לא סגי. כמצוין, השליחות האימפרטיבית אינה נוהגת עמנו, אך אין משמעות הדבר כי מידת עמידתם של נבחרי ציבור במחויבויות פוליטיות שהם נטלו על עצמם, פטורה מבחינה וביקורת. ראשונה היא כמובן הביקורת הציבורית, ובמובן זה יום דינן של מפלגות הוא יום הבחירות (דברי המשנה לנשיא ברק, בפרשת ולנר [83], בעמ' 803). שנית, מקובל כי מחויבויות פוליטיות שנוטלים על עצמם נבחרי ציבור עשויות להיבחן אף הן בידי בית-משפט זה. כך הוא למשל באשר להסכמים פוליטיים, ונדמה שפיתוחה של ההלכה בעניין הסכמים פוליטיים עשוי להיות לנו לעזר בעניין זה.
אכן, רב הוא הדמיון בין הסכם פוליטי למצע פוליטי: זה כמו זה כוללים התחייבויות שעניינן אופן הפעלתן של סמכויות שלטון (ראו רובינשטיין בספרו הנ"ל
--- סוף עמוד 790 ---
(כרך א) [226], בעמ' 613, וכן נבות [270], בעמ' 469-468). ההסכם הפוליטי נועד, תכופות, לשמש מכשיר להגשמת מצעה של המפלגה; ההתחייבויות הקבועות בשניהם נושאות אופי כללי, שהרי אף מצע מפלגתי נכתב, על-פי טבעו, "...במשיכת מכחול רחבת היקף, בערך ובקירוב, בניגוד גמור ל'הסכם משפטי'" (פרשת ולנר [83], בעמ' 825). על הקירבה בין המצע הפוליטי להסכם הפוליטי עמד, בהקשר שונה, השופט מ' חשין:
"היעלה על הדעת כי יינתן לה למפלגה – על-פי חוק – להבטיח לבוחריה כך וכך, אך להגשים מטרותיה נאסור עליה? ואנו נעמוד ונשאל: ומה ההבדל בין מצע לבין הגשמתו של מצע? הגשמתו של מצע הוא המצע, והרי ידענו כי אין מצע בלא הגשמתו...
אכן, כל הבדלים והבחנות בין מצע לבין הסכם קואליציוני נדמו בעיניי להבדלים ולהבחנות שוליים וטפלים...
אכן, הסכם קואליציוני אינו אלא המשכו של מצע, הוצאתו לפועל של מצע. ואם המצע מותר הוא – כן יהי, על דרך העיקרון, דינו של ההסכם הקואליציוני" (פרשת ולנר [83], בעמ' 821).
26. משעמדנו על הדמיון והקירבה בין הסכם פוליטי למצע פוליטי, נוכל לפנות לבחינת החובה לקיים הסכם פוליטי. בחינה זו תסייע בידינו להתוות את גבולות חובתם של נבחרי ציבור לנהוג על-פי מחויבות פוליטית שנטלו על עצמם. הקיימת אפוא חובה לקיים הסכם פוליטי? כותב השופט ברק:
"ההגינות השלטונית – הנגזרת ממעמד האמון של איש הציבור – מטילה חובה לקיים הסכם פוליטי...
...נראה לי, כי בהסכם הפוליטי, יכולת ההשתחררות קיימת בכל עת שההגינות השלטונית מצדיקה זאת. על-כן, אם סביר הוא, בנסיבות העניין, שלא לקיים את ההסכם הפוליטי, רשאי הצד להשתחרר ממנו. אכן, כשם שעקרון הסבירות עומד ביסוד עצם החובה לכבד את ההסכם הפוליטי, הרי עקרון הסבירות הוא העומד גם ביסוד יכולת ההשתחררות של צד שלטוני מההסכם. גישה זו, לא רק שמתבקשת היא מהבסיס העיוני העומד ביסוד ההסכם הפוליטי, אלא שראויה היא לגופה. היא מבליטה את אופיו