ועוד – מציאות החיים הפוליטית מלמדת כי לחבר-הכנסת אין חירות הצבעה מוחלטת; אין הוא כפוף אך לצו מצפונו. כך למשל חלק מקובל ממרקם החיים הפרלמנטריים הינו הפרקטיקה המכונה "משמעת סיעתית", וכולנו אף נדע טיבה של "משמעת קואליציונית" מהו. כבפרשת ולנר [83], כך אף בענייננו שלנו, אין צורך מלפנינו להכריע בתוקפן המשפטי של פרקטיקות אלו, ואולם זאת נדע: רבות מן ההחלטות החשובות בתולדותיה של הכנסת התקבלו בדרך זו. משמע, האפשרות כי חבר-כנסת יידרש בידי מפלגתו (או סיעתו) להצביע על-פי עמדת המפלגה, אף אם עמדתו הפרטית שונה, או שבראייתו חובתו כלפי בוחריו מחייבת כי לא יעשה כן, אינה זרה לחיי השיגרה הפרלמנטריים שלנו.
חובת אמון כלפי בוחרים ומצע מפלגתי
25. כאמור לעיל, מפלגת "הליכוד" והעומד בראשה ביטאו – מהלך שנים רבות ועד לאחרונה – עמדות מדיניות מסוימות. עמדות אלו עודן מעוגנות במצע המפלגה. הן מהוות, בלשונו של השופט מ' חשין, "אידיאולוגיה של עיקר" (פרשת ולנר [83],
בעמ' 820), שהרי אין חולק כי עניינים מדיניים הינם מהחשובים והמרכזיים שעליהם נותנים בוחרים את הדעת בבואם להחליט אם לתת את קולם למפלגה פלונית או אלמונית, ולא בכדי מדגישות מרבית המפלגות במצעיהן ובמערכות הבחירות את עמדתן בנושאים אלו.
--- סוף עמוד 789 ---
מובן הוא כי מצע אינו חוזה משפטי מחייב בשיטה שבה הצבעה אינה נחזית כמכוננת קשר של שליחות אימפרטיבית, עם זאת מצע הינו כלי רב חשיבות, שבאמצעותו מפלגה מבטאת את מטרותיה ושאיפותיה; הוא נותן ביטוי להשקפת עולמה הפוליטית, המדינית, הכלכלית והחברתית; הוא כולל הצהרות על אודות כוונות המפלגה ועמדותיה בעניינים שונים העומדים על סדר היום הציבורי, ובכללן הצהרות המנוסחות על דרך ההתחייבות; הוא "מכשיר לגיטימי לאסוף בוחרים אל מחנה אחד" (פרשת ולנר [83], בעמ' 822); הוא מחויבות שמפלגה נוטלת על עצמה בבקשה את אמונם של הבוחרים (שם). ויודגש, בדברי ב"מצע" אין כוונתי מצטמצמת אך למסמך המצע הכתוב. ב"מצע" כוונתי למצע במובנו הרחב – הוא התשתית הערכית הניצבת ביסודה של הפעילות המפלגתית כמו גם עקרונות היסוד שהתחייבה המפלגה לקדם.
לפיכך אך ברור הוא כי על דרך העיקרון – ככל שדברים אמורים במישור הציבורי – יש לצפות כי חבר-הכנסת והסיעה הפרלמנטרית יפעלו כמיטבם על-פי מצעם הפוליטי. ציפייה זו מתחייבת מהרעיונות היסודיים הגלומים בבסיסו של ממשל הפועל בשיטה מפלגתית; היא נובעת מתכליתה של המפלגה הפוליטית בדמוקרטיה פרלמנטרית. אכן, "...הבחירה אינה מסיימת את הקשר בין הציבור לנבחריו..." (פרשת שליט [195], בעמ' 360). על נבחרי ציבור לעשות כמיטב יכולתם לעמוד בציפיות בוחריהם ולהצדיק במלאכתם היומיומית את האמון שניתן בהם. כאמור, ציפייה זו אך מתחדדת נוכח שיטת הבחירות הנוהגת אצלנו, שעל-פיה חבר-הכנסת נבחר במסגרת רשימת מועמדים, ולא מכוח אמון אישי, וכן כמצוין, נוכח חובת האמון שבה חייב חבר-הכנסת כלפי מפלגתו ובוחריו.