ההתנתקות והזכות לקניין
מעמדה הנורמטיבי של זכות הקניין במשפט הישראלי
28. בשורה של הלכות שיצאו מבית-משפט זה עוד בטרם היות חוקי היסוד הוכרה הזכות לקניין כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית (ע"א 377/79 הנ"ל [104], בעמ' 656; בג"ץ 67/79 שמואלזון נ' מדינת ישראל [203], בעמ' 285; בג"ץ 307/82 לוביאניקר נ' שר האוצר [204], בעמ' 147). עם זאת בעקבות חקיקת חוקי היסוד חל שינוי מהותי במעמדה המשפטי של זכות הקניין במשפט הישראלי. סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה כי "אין פוגעים בקנינו של אדם". מקובל אפוא לראות בחוק היסוד ככזה שהעלה את זכות הקניין במדרגות הפירמידה של הנורמות המשפטיות והציב אותה בפסגה: הוא עשה אותה לא רק זכות יסוד, אלא גם זכות חוקתית (בג"ץ 2390/96 (להלן – פרשת קרסיק [109]), בעמ' 698).
אך מובן הוא כי זכותו של אדם לקניין אינה זכות מוחלטת. סעיף 3 לחוק היסוד אינו עומד בבדידות נורמטיבית. ככל הזכויות, אף הזכות לקניין היא זכות יחסית. היא חשופה לפגיעה מקום שנדרש לקדם מטרות ראויות אחרות, והכול כהוראת סעיף 8 לחוק היסוד. הוראה זו אוסרת לפגוע בזכות לקניין אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
להיותה של זכות הקניין זכות יסוד חוקתית חשיבות כפולה: ראשית, חוק היסוד נותן בידי בית-המשפט את הסמכות לקבוע בטלותם של דברי חקיקה חדשים, ככל
--- סוף עמוד 794 ---
שאינם מתיישבים עם הוראות חוקי היסוד (פרשת בנק המזרחי [35]; פרשת לשכת מנהלי השקעות [36]; בג"ץ 6055/95 (להלן – פרשת צמח [37])). שנית, מעמדה החוקתי של הזכות לקניין מחייבנו לפרש חיקוקים שיצאו תחת יד המחוקק עוד בטרם היות חוק היסוד, באופן שיהלום את המציאות הנורמטיבית החדשה שנוצרה עם קבלתו (ראו דברי השופט טירקל בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ [205], בעמ' 924), ובלשונו של המשנה לנשיא ברק:
"מהן ההשלכות הפרשניות של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על פרשנותו של הדין הישן? נראה לי כי ניתן להצביע – בלי למצות את היקף ההשפעה – על שתי השלכות חשובות של חוק היסוד: ראשית, בקביעת התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה (ישן) יש ליתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד. שנית, בהפעלת שיקול-דעת שלטוני, המעוגן בדין הישן, יש לתת משקל חדש ומוגבר לאופי החוקתי של זכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד. שתי השלכות אלה קשורות ושזורות זו בזו. הן שני צדדיו של הרעיון הבא: עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם הותוו יחסי גומלין חדשים בין הפרט לבין הפרטים האחרים, ובין הפרט לבין הכלל. נוצר איזון חדש בין הפרט לבין השלטון" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל [206], בעמ' 412).