--- סוף עמוד 812 ---
ריבונותה של מדינת ישראל. מכוח אותה אמונה עמוקה הם יצאו לקבוע שם את ביתם ולהפוך שממה לגן פורח, וממשימה זו לא הרפו גם כאשר נדרשו לקדש את האדמה בדמם ובדם בניהם. מתיישבים אלה היו ראויים שהממשלה והמחוקק ינהגו בהם ביותר כבוד והבנה, ובעיקר ביותר רגישות וחמלה, וחוששני שלא זה היחס שהם זכו לו.
וכאן המקום להזכיר את הדוגמה שממנה ביקשו דווקא המשיבים לגזור גזרה שווה, וכוונתי לפינוי חבל ימית. אותו פינוי הוצא אל הפועל בשנת 1982, ונסיבותיו היו שונות בתכלית מאלו הנוגעות לענייננו. חבל ימית לא נכלל בשטחה של ארץ-ישראל ההיסטורית, ומדינת ישראל מעולם לא תבעה להכיר בריבונותה על אותו אזור. יתר-על-כן, השבתו של חבל ימית לידי מצרים הייתה חלק מהסכם שלום שנחתם בין שתי מדינות ריבוניות מתוך ידיעה כי ביציאתה של ישראל משם לא ייווצר חלל שלטוני, חלל אשר היה עלול להוות קרקע נוחה לצמיחתה של פעילות עוינת נגד מדינת ישראל. זאת ועוד, הסכם השלום עם מצרים נחתם בשנת 1979, ועד לפינוי חבל ימית חלפו כשלוש שנים, שבהן יכלו המתיישבים, ורבים נהגו כך, להיערך כיאות על-ידי הכנתם של מגורים ומקומות תעסוקה חלופיים.
מנגד, פינוים של העותרים לא נגזר מחמת הסכם שלום שנחתם עם מדינה ריבונית, ואפילו לא עם רשות אשר נטלה על עצמה לקיים בשטח המתפנה שלטון יציב, שימנע פעילות עוינת נגד מדינת ישראל ותושביה. אדרבה, הפינוי נעשה כאקט חד-צדדי, ללא תיאום עם הצד האחר, וכאשר באותו שטח פועלים בו בזמן רשות שמוסדותיה, ובעיקר גופי הביטחון שלה, אינם מתפקדים כלל, ולצדה ארגוני טרור אשר מצהירים מעל כל במה כי יוסיפו ללחום בישראל. על רקע כל אלה אתה מתקשה להבין את החלטת הממשלה, ולמרבה הצער, גם כאשר ניתנה לה וליתר המשיבים הזדמנות להסביר את מעשיהם, הם הסתפקו בהפרחתן של ססמאות, אשר הדברים שציטטתי מפיהם של שר האוצר ומומחים לענייני ביטחון מלמדים כי אין בהן ממש.
הנה-כי-כן, מקום שהתכלית אינה ידועה, או גרוע מכך – מקום שמוכח כי התכלית הנטענת מופרכת מיסודה, כי אז אמצעי דרקוני כמו פינוי מתיישבים מבתיהם ומאדמתם אינו עונה אף על אחד ממבחני המידתיות, ועל-כן הוא גם בלתי חוקי.
סוף דבר
40. להשקפתי, החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות לוקים בכל אחד מאלה:
--- סוף עמוד 813 ---
(א) לידתם בחטא, באשר זו הייתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ובעיוות רצונו של הבוחר, מאידך;