(ב) כל הסכם שענינו זכות לגבי מקרקעין, מכל סוג שהוא בשטח מפונה, בין ישראלי או גוף כאמור בסעיף קטן (א) לבין הממונה, המדינה או מי
מטעמם, בטל החל ביום הפינוי, אם לא בוטל קודם לכן בהסכם בין הצדדים.
(ג) החל ביום כאמור בסעיף קטן (א), לא תהא כל זכות לממש שעבוד או עיקול שהוטלו על זכות כאמור בו".
--- סוף עמוד 583 ---
האם זכות של ישראלי "לגבי מקרקעין בשטח מפונה המנוהלים על ידי הממונה" (סעיף 28(א)) היא זכות קניין כמשמעות דיבור זה בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו? התשובה היא בחיוב. לישראלים המפונים היו זכויות רכושיות, שניתנו להם על-ידי המפקד הצבאי ושבוטלו על-ידי חוק יישום ההתנתקות. בכך נפגעה זכותם החוקתית לקניין. עם זאת זכות קניין זו היא מוגבלת בהיקפה. אין לנו צורך לאפיין במדויק זכות זו אם ניתן לראותה כרישיון הדיר או כזכות דומה לו. די אם נאמר כי למרבית הישראלים בשטח המפונה אין בעלות במקרקעין שעליהם הם בנו את בתיהם ועסקיהם בשטח המפונה. את זכויותיהם הם רכשו מהמפקד הצבאי, או ממי שפועלים מטעמו. אלה אינם בעלי הרכוש, ואין הם יכולים להעביר יותר זכויות משיש להם. עד כמה שהישראלים בנו בתיהם ונכסיהם על קרקע שאינה פרטית ("קרקע מדינה"), זו אינה בבעלותו של המפקד הצבאי. סמכויותיו קבועות בתקנה 55 לתקנות האג [293], והן משקפות את המשפט הבינלאומי המנהגי (ראו י' דינשטיין דיני מלחמה [235], בעמ' 230). התקנה קובעת:
“The occupying State shall be regarded only as administrator and usufructuary of public buildings, real estate, forests, and agricultural estates belonging to the hostile State, and situated in the occupied country. It must safeguard the capital of these properties, and administer them in accordance with the rules of usufruct”.
ובתרגום לעברית:
המדינה הכובשת תיחשב רק כמנהל וכבעל טובת-הנאה בבנינים הציבוריים, נכסי דלא ניידי, יערות ונחלות חקלאיות השייכים למדינה האויבת והנמצאים בארץ הכבושה. עליה לשמור על קרן הנכסים האלה ולנהלם לפי כללי טובת-ההנאה.
--- סוף עמוד 584 ---
מדינת ישראל משמשת אפוא כמי שמנהלת את הרכוש הממשלתי וכמי שרשאית להפיק ממנו טובת הנאה (usufructuary). ניהול זה מוסדר לעניין רכוש ממשלתי בצו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית) (מס' 59), תשכ"ז-1967 ובצו בדבר רכוש ממשלתי (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 43), תשכ"ז-1967; ולעניין רכוש נטוש בצו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (אזור הגדה המערבית) (מס' 58), תשכ"ז-1967 ובצו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 42), תשכ"ז-1967. עד כמה שהישראלים התיישבו על קרקע שנרכשה לפני הקמת המדינה על-ידי יהודים ("אדמות היהודים"), הרי הבעלות בקרקע זו לא הושבה לבעליה היהודים, ואף היא מתנהלת על-ידי המפקד הצבאי או מי מטעמו (ראו: זמיר ובנבנישתי בספרם הנ"ל [228], בעמ' 157; א' בנבנישתי, א' זמיר הקניין הפרטי בהסדר השלום הישראלי-פלסטיני [236], בעמ' 29; ראו גם צו בדבר נכסי יהודים (רצועת עזה וצפון סיני) (מס' 78),
תשכ"ז-1967). לא נמסר לנו אם מצויים ישראלים שבנו בתיהם על קרקע פרטית של התושבים המקומיים שנתפסה על-ידי המפקד הצבאי.