--- סוף עמוד 604 ---
164. על יסוד עמדתם שלפיה ועדות הזכאות הן טריבונלים שיפוטיים או מעין-שיפוטיים, טענו העותרים כי אופן הקמתן והרכבן של ועדות הזכאות מעורר חשש ממשי מפני ניגוד עניינים ומשוא פנים. כפי שצוין לעיל, ועדות הזכאות מוקמות על-ידי מנהל המינהלה, שהיא הגוף המוסמך לשלם פיצויים לזכאים לכך לפי חוק יישום ההתנתקות (סעיף 4(ב)(1) וסעיף 19(א)). שלושה מבין ארבעת חברי הוועדה הינם עובדי מדינה, ושניים מתוך אותם שלושה עובדי מדינה הם עובדי המינהלה – המנהל או נציגו וכן חשב המינהלה או נציגו. על-פי הטענה, תפקידם של עובדי המינהלה הוא יישום החוק מתוך ריסון וחיסכון תקציביים. לטענת העותרים, הרכב זה של ועדת הזכאות מוביל לכך שבעל-הדין הופך לדיין, מצב שהוא מנוגד למושכלות היסוד של שיטתנו החוקתית ולעקרונות הצדק הטבעי. לטענתם, הרכבן של ועדות הזכאות פוגע שלא כדין ובאופן בלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות, הכוללת בתוכה את הזכות להישמע בפני ערכאה שיפוטית ניטרלית, עצמאית ובלתי תלויה. לגישת העותרים, זכות הגישה לערכאות זוכה להגנה חוקתית בהיותה חלק מהזכויות החוקתיות לכבוד, לחירות ולקניין. נוכח הפגיעה הבלתי מידתית בזכויות החוקתיות האמורות טענו העותרים כי יש להורות על ביטולן של ועדות הזכאות כך שתביעות הפיצויים לפי החוק יידונו בבתי-המשפט האזרחיים. בטיעונים המשלימים בבג"ץ 3059/05 העלה העותר טענה חלופית שלפיה היה ניתן לקבל את הרכב ועדת הזכאות כגוף האוסף נתונים ומקבל החלטה ראשונית, ובלבד שבתי-המשפט יקיימו דיון אדברסרי שבו יובאו מכלול הראיות שהוצגו בפני הוועדה לדיון מחודש.
165. מנגד טענה המדינה כי טיעונים שעניינם ניגוד עניינים ומשוא פנים בהרכבן של ועדות הזכאות אין בכוחם להקים עילה חוקתית להתערבות בחקיקה ראשית של הכנסת. לגופם של דברים טענה המדינה כי ועדת הזכאות היא גוף מינהלי שהחלטותיו הן מינהליות על-פי טיבן. על-פי הטענה, מטרת הקמתן של ועדות הזכאות הייתה לאפשר למדינה לקבל החלטות מושכלות מטעמה בנוגע לתביעות הפיצויים של המפונים. בהתאם לכך, ועדות הזכאות הן גוף מינהלי המחליט מטעם המדינה ועבורה בתביעות הפיצויים, ואין בהן כדי להוות טריבונלים מעין-שיפוטיים המכריעים בסכסוך. לפיכך טענה המדינה כי טיעוני העותרים בדבר החשש מפני משוא פנים וניגוד עניינים נוכח הרכבן של ועדות הזכאות הם חסרי יסוד.
166. השאלה מהו גוף מעין-שיפוטי ומה מבחין בינו לבין גוף מינהלי טהור, אינה פשוטה למענה. ההכרעה בה העסיקה את בתי-המשפט עוד לפני שנים. עמד על כך השופט זילברג עוד בבג"ץ 3/58 ברמן נ' שר-הפנים (להלן – פרשת ברמן [125]) באומרו כי "...עוד לא הצליח אדם להגדיר בדיוק נמרץ, ואפילו לא כל כך נמרץ, את משמעות