(ה) היו שניים או יותר זכאים לפיצוי בשל בית מגורים אחד, לרבות בית שבבניה או מגרש לפי סימן א' בפרק ה', או בשל עסק שאינו תאגיד או
בשל עסק שהוא חממה, או שהיו זכאים למענקים ולשיפוי במשותף לפי סימן ב' לפרק ה', יהיה הויתור של כל הזכאים, וכתב הויתור ייחתם בידי כולם.
(ו) אגודה שיתופית התיישבותית וחבר במושב שיתופי כהגדרתו בסעיף 108(א), לא יהיו רשאים לחתום על כתב ויתור כאמור בסעיף קטן (א).
(ז) הוראות סעיף 21 יחולו, בשינויים המחויבים, על תביעה לפיצויים או על הליך משפטי אחר שהוגשו שלא לפי הוראות חוק זה בידי מי שמסר כתב ויתור לפי סעיף זה, ושלולא הויתור לא יכול היה להגישם.
(ח) אין בויתור לפי סעיף זה כדי ליצור עילת תביעה אם אינה קיימת לפי דין".
--- סוף עמוד 616 ---
188. העותרים מלינים כנגד הסדר זה. הם טוענים כי הוא יוצר ברירה למראית עין בלבד. למעשה, הוא כופה על המתיישבים לבחור בפיצוי לפי החוק בלא לאפשר להם גישה אמיתית לערכאות שיפוטיות, משום שוויתור על פיצוי לפי החוק מותיר את המתיישבים ללא כל פיצוי עד להשלמת הליכים משפטיים ממושכים ומורכבים. בהתחשב במועד הקרוב לפינוי, חלופה זו אינה מעשית כלל. ההסדר הראוי, להבנת העותרים, אמור לאפשר תשלום סכומי פיצוי שאינם נתונים במחלוקת במסגרת החוק, ולצד זאת להתיר פנייה לערכאות לצורך תביעת פיצויים נוספים. שלילת התשלום המיידי של סכומים שאינם שנויים במחלוקת, שהינו עקרון יסוד בדיני הפקעות, ואשר נחיצותו מתחדדת נוכח הפינוי הקרוב, מהווה פגיעה בלתי מידתית בקניין נוסף על שלילת זכות היסוד החוקתית בדבר גישה לערכאות שיפוטיות. עוד טוענים העותרים כי הסדר הוויתור לקוי בכך שהוא גורף ומוחלט, שכן הוא אינו מאפשר למפונה לפצל את תביעותיו (למשל עבור בית מגורים ועבור עסק) בין עילות החוק ועילות הדין הכללי.
189. המדינה משיבה כי די בהנחה שהוראות חוק יישום ההתנתקות מספקות פיצוי הולם לכל המתיישבים כדי לקבוע שאין חובה חוקתית לאפשר חלופת תביעה על-פי הדין הכללי, בייחוד נוכח הספק אם הדין הכללי מעמיד זכות ממשית לפיצוי. הסדר של ברירת עילה נפוץ בחקיקה הישראלית בלא שיהיה בכך פגם חוקתי. למפונים ניתן זמן
--- סוף עמוד 617 ---
רב לבחור במסלול התביעה המועדף עליהם (שלוש שנים), וחזקה כי יוכלו לברר בתקופה זו איזה מסלול מיטיב עמם. הסדר ברירת העילה פוגעני פחות – מבחינת מגוון אפשרויות התביעה – מהסדר של "ייחוד עילה", שאף הוא מוכר ומותר בהקשרים שונים, והיה נחשב חוקתי גם בנסיבות חוק יישום ההתנתקות. לשיטת המדינה, דין הוויתור שנקבע בחוק אינו שולל גישה לערכאות, שכן הוא קובע כחלק מהסדריו הפנימיים זכויות ערעור ועתירה לבית-משפט השלום ולבית-משפט לעניינים מינהליים על החלטותיהן של ועדת הזכאות ושל הוועדה המיוחדת.