32. אשר להסכמי השכירות, עליהם נסמכו החייבת והאח כאסמכתא לכך שהאח לבדו ניהל את עניין הדירה, סבור הנאמן כי ניתן לראות בבירור ששמה של החייבת צוין כמשכירת הדירה ולא שמו של האח, דבר שלטעמו מדבר בעדו (סעיף 37 לסיכומים).
ייפוי הכוח שלטענתו העניקה החייבת לאח ביום 22.8.2016 הוא לדעת הנאמן, ייפוי כוח שמאשר לו לפעול בשמה כבעלת נכס ולא ייפוי כוח של העברת זכויות במקרקעין.
33. אשר לטענה כי הקניית הזכויות בדירה לאח נעשתה במסגרת חלוקה הוגנת של העיזבון בין האחים, טוען הנאמן כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה המקורית שהועלתה לפני ראש ההוצל"פ בחקירה ביום 6.9.2015. שם טענה כי מדובר בהעברה ללא תמורה.
34. עוד סבור הנאמן כי אין לקבל את עמדתו של האח לפיה ביטל בדיעבד את הסתלקותו מעיזבון האם המנוחה, לטובת אחותו החייבת, שעה שזכויות עיזבון האם המנוחה עברו עוד בשנות השמונים על שם החייבת. במיוחד כאשר יחד עמו הסתלקו מהזכויות גם האב המנוח והאח יעקב.
35. הנאמן אף שולל את הטענות כי היה איזון משאבים בין החייבת לבין אחיה עם פטירת האב, שכן אסמכתאות לא הוצגו (סעיפים 56 – 63 לסיכומיו). אעיר, כי עניין זה מצא את פתרונו במסמכים שצרפה החייבת במסגרת בקשה 22.
הנאמן סבור, כי לא ניתן לייחס לתצהירים משמעות כלשהי ביחס לחלוקת העיזבון בין שני האחים- המבקשים. שכן לא ברור כיצד משתלב האח הנוסף המתגורר בקנדה, בכל מכלול חלוקת העיזבון. הרי הוא אמור לרשת שליש מכל הנכסים.
36. ביחס לצוואת האב המנוח גורס הנאמן, כי המנוח הקנה את הזכויות בחלקים שווים לדירה אחרת המצויה בגוש 7149 חלקה 207/27 ולא לדירת המריבה המצויה בגוש 7149 חלקה 207/19. לכן, כל התיאוריות שהחייבת והאח קושרים לירושה זו אינן נכונות לדעת הנאמן.
הנאמן מצדו משער השערות, כי ייתכן והמנוח התכוון בכלל לדירה אחרת, ואין אנו יכולים להיות בטוחים כי לדירה נשוא בקשה זו הוא התכוון בצוואתו.
אציין כבר עתה, כי תאוריה זו של הנאמן אף היא הופרכה על ידי המסמכים שצורפו על ידי החייבת לבקשה מספר 22, ומשם עלה ללא צל של ספק, כי הדירה הרלוונטית היתה רשומה בזמנו כתת חלקה 207/27.
37. מכל האמור, סבור הנאמן, כי אין לקבל את עמדת החייבת והאח. יש לכבד את האופן בו רשומה הדירה בלשכת רישום המקרקעין כיום, דהיינו בבעלות על שם החייבת.
עמדת הכנ"ר:
38. הכנ"ר אף הוא סבר, כי אין לקבל את עמדת החייבת והאח.
לטענתו, הם לא הצליחו להרים את נטל הראיה ולהוכיח שאכן האב סבר בטעות כי הזכויות בדירה נותרו בבעלותו. עוד סבור הכנ"ר, כי אין בכך שהאב רכש דירה נוספת לחייבת כדי לאיין את זכויותיה בדירה (סעיף 49 לסיכומיו).
האסמכתא האובייקטיבית היחידה הקיימת היא נסח הטאבו, אשר מראה גם היום, כי החייבת היא בעלת מלוא הזכויות בדירה.