31. ביום 20.2.14 נערכה בעניינו של התובע שיחת שימוע, במהלכה על פי פרוטוקול השימוע, הוסברו לתובע החשדות נגדו וניתנה לו זכות טיעון מלאה. בתגובה טען התובע :
"אין דבר כזה שהוצאתי כרטיס אחד לשני אנשים בשום מקרה, מדובר על סכומים קטנים ואני לא אעשה את זה בשום אופן. אני מוכן לעמוד לפוליגרף. לעיתים אני לוקח כרטיסים שלא הצלחתי למכור ונותן אותם לנוסע הבא כי אחרת אני אפסיד. לפעמים בגלל עומס אני נאלץ לקצר תהליכים ואני שם את כל הכרטיסים במקום מסוים ". ( נספח 7 לתצהיר הגב' מזרחי)
יצוין כי התובע טוען כי פרוטוקול השימוע הינו פיקטיבי ואינו מתאר את ישיבת השימוע באופן אמיתי, אך בנסיבות בהן התובע לא מחה ולא העלה טענה ממין זו בזמן אמת אלא רק עם הגשת כתב התביעה – לא נוכל לקבלה.
בנוסף, התובע בסופו של יום אינו מכחיש כי הדברים שצוינו כי נאמרו מפיו במהלך השימוע הם אכן הדברים שנאמרו וכי הוא לא טען טענות נוספות מעבר לכך. ( עמ' 13 לפרוט' ש' 15 – עמ' 14 ש' 8)
--- סוף עמוד 11 ---
32. בהמשך לשימוע נשלח לתובע מכתב פיטורים ( נספח 8 לתצהיר) תוך ששולמו לתובע תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
33. הלכה היא כי "כשמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות". (ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ' עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל [פורסם בנבו] מיום 25.4.06).
בית הדין הארצי בעניין אחר הסביר את הדרישה למידת הוכחה מוגברת, באופן הבא:
"מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר – 'לא נכון...לא גנבתי'. לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת". ( דב"ע נה/60 – 3 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, [פורסם בנבו] מיום 5.7.95).
ולעניין חובת ההוכחה במקרה של טענת גניבה ממעסיק נקבע שם באותה פרשה בציטוט מדב"ע נג/3-79 [פורסם בנבו]:
"נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען".