18. מומחה זה נחקר וחוות דעתו לא נסתרה. לדבריו: "הבעיה העיקרית... התחיל באנטוורפן. ברגע שאתה מגיש מסמך לא נכון, אם אתה לא מצהיר על מסמך שהיהלומים האלה חייבים לחזור לבנק הבינלאומי" (עמ' 102 שורות 21-24). ברור שמאחר שהבטוחה לאשראי שהבנק מעמיד ליצואנית היהלומים הם היהלומים או תמורתם, הרי שיש להעביר את התמורה ישירות לבנק. אין כל היגיון בעמדת הנתבעת, לפיה היהלומים צריכים להיות מושבים ישירות לחברה היצואנית. שהרי, הדבר שומט את הבטוחה של הבנק ואין ספק שדרישת הבנק שהתמורה או היהלומים יוחזרו אליו, משתלבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט והבסיסי.
19. כפי שהעידה נציגת הבנק, הגב' הלן חפץ: "ברגע שהוא נטרל את כל הבנק הבינלאומי מהחשבונית, הוא עושה איזשהו מצג שווא, שלח את הסחורה לפיקוח, לא שלח לבינלאומי... הסחורה הגיעה לחברה ולא לבנק. אם היא היתה מגיעה לבנק, הסחורה לא היתה מגיעה ללקוח. זו סחורה ששייכת לבנק. זה יצוא שיצא מהבנק" (עמ' 62 שורות 4-13).
לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעת שהיה על הבנק לדאוג שהפיקוח על היהלומים לא ישחרר את היהלומים לחברה. התובע לא יכול היה לעשות כן שעה שעל המעטפה נרשם רק החזר ולא הוזכר כלל הבנק כפי שהנהלים מחייבים לדברי מר אבן זוהר.
20. גם הנתבעת הודתה בחקירתה כי כשהיא מבצעת עסקאות כמייצאת יהלומים במימון בנק, התשלום צריך להיות משולם ישירות לבנק (עמ' 132 שורות 9-26). מר אפטרגוט הודה בחקירתו כי הכיתוב בחשבוניות נועד להדגיש בפני הלקוח שהסחורה משועבדת ושיש לשלם את התמורה לבנק (עמ' 137 שורות 15-18).
21. אכן, התביעה הוגשה בשיהוי לא מועט. הסבר התובע כי הדבר היה בטיפול עורכי דינו (עמ' 59 שורות 11-12, עמ' 60 שורות 1-2 ועמ' 64 שורות 6-7), אינו מצדיק שיהוי כה משמעותי. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי נגרם לנתבעת נזק ראייתי עקב כך, היות שהתביעה מבוססת על המסמכים בלבד. בכל מקרה, השיהוי לא מצדיק את דחיית התביעה.
22. טענת הנתבעת שהבנק לא הוכיח את סכום התביעה, דינה להידחות. הבנק צירף תדפיס מטעמו שלא נסתר ועדותה של נציגת הבנק גב' חפץ כי התדפיס מבוסס על חשבוניות (עמ' 67 שורות 10-13) אף היא לא נסתרה. גב' חפץ אף העידה גם שביצעה בדיקה "ולא היה שום שינוי" (סעיף 21 לסיכומי התשובה). לא הוכח שבמסגרת פירוק החברה הועברו כספים לצורך פירעון חלק מהחוב של החברה לבנק ולפיכך ניתן להסתמך על תדפיס הבנק שהוגש.