פסק דין
האם על הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,213,977 ₪ מאחר שהיא לא החזירה לתובע יהלומים שהועברו אליה מיצואן שנטל אשראי מהתובע, אלא השיבה אותם ישירות ליצואן?
א. רקע עובדתי
1. התובע (להלן גם: הבנק או: פיבי) העמיד אשראי לחברת פילסטל יהלומים בע"מ (להלן גם: החברה או פילסטל), אשר עסקה בסחר בינלאומי של יהלומים. להבטחת השבת האשראי, שיעבדה החברה לטובת הבנק את כלל נכסיה, בשעבוד צף.
2. הנתבעת (להלן גם: אפטרגוט) היא חברה הרשומה בבלגיה שעוסקת בסחר ביהלומים.
3. הנתבעת התקשרה עם החברה לצורך רכישת יהלומים ולשם כך, העבירה הנתבעת ביום 29.2.08 סך של 9,962,693 דולר לחשבונה של החברה בבנק. ביום 10.7.08 בוצעה עסקה ראשונה בין החברה לנתבעת שבמסגרתה מכרה החברה לנתבעת יהלומים בסך של 1.6 מיליון דולר.
4. ביום 28.9.08 הנפיקה החברה חשבונית ייצוא לנתבעת בגין משלוח יהלומים לנתבעת בסך של 5,401,059 דולר ארה"ב. בחשבונית נאמר כי הנתבעת מקבלת את היהלומים בקונסיגנציה והיהלומים מועברים באמצעות הבנק. בין היתר נאמר בחשבונית שנחתמה ע"י החברה (בתרגום מאנגלית) כי:
"עבור חבילה אחת של יהלומים בודדים כמפורט להלן (להלן: "היהלומים") אשר נמסרה לכם מטעמנו על ידי הבנק הבינלאומי הראשון... הריני להודיעכם כי היהלומים ותמורת המכירה של כל הזכויות בהם שועבדו לפיבי. הרינו מורים לכם באופן בלתי חוזר כדלקמן:
להחזיק את היהלומים או את התמורה ממכירתם כאפוטרופוס ו/או קסטודיאן ו/או נאמן עבור פיבי ומטעמה: לשלם את התמורה ממכירת היהלומים באופן בלעדי לפיבי... ככל שהיהלומים (או חלקם) יוחזרו על ידכם, יש להחזירם באופן בלעדי לפיבי בכתובת שלעיל בהובלה אווירית... לא יהיה תוקף לכל שינוי בהוראות אלה ללא הסכמתה של פיבי מראש ובכתב. קבלת היהלומים על ידכם תיחשב ראיה חותכת בדבר הסכמתכם לעמוד בהוראות שלעיל, שאם לא כן, יהיה עליכם להחזיר את היהלומים לפיבי באופן מידי".
5. חשבונית זהה נשלחה ע"י החברה לנתבעת עבור משלוח יהלומים נוסף ביום 15.12.08 בסך של 2,004,159.50 דולר ארה"ב.
6. ביום 9.2.09 שלח הבנק מכתב לנתבעת בנוגע לחברה. במכתב נאמר כי על פי רישומי הבנק, יתרת החוב בגין משלוח יצוא היהלומים מהחברה לנתבעת עומד על סך של 2,897,375 דולר ארה"ב. במכתב נאמר גם כי:
"בחשבונית שנשלחה אליכם על ידי החברה, ניתנה לכם הוראה בלתי חוזרת על ידי החברה לשלם את היתרה לבנק בלבד, לחשבון שפרטיו מצויים בחשבונית. ברצוננו להזכירכם כי כל תשלום (מלא או חלקי) בנוגע ליצוא, וכל החזר יהלומים, יתבצעו אך ורק לבנק... לחשבון על שם פילסטל...".
7. ביום 22.2.09 שלח הבנק מכתב נוסף לנתבעת שבה נאמר כי:
"בהמשך למכתבנו מיום 9.2.09 בנוגע ליתרת החוב בגין משלוחי היצוא שנרכשו על ידכם מחברת פילסטל יהלומים בע"מ, תשומת לבכם כי הואיל ולא קיבלנו מכם כל מענה, אנו רואים זאת כאישור היתרה".
8. ביום 26.2.09 השיבה הנתבעת לבנק כי:
"קיבלנו את מכתבכם מתאריכים 9 ו – 22 בפברואר. דיברנו עם פיליפ סטלמן מפילסטל ישראל. הוא מסר לנו כי התקיימה ביניכם פגישה אתמול, 25 בפברואר. אישרתם בפניו כי יתרת החוב בגין משלוחי היצוא אינה עומדת על סך 2,897,375 דולר ארה"ב, אלא 2,004,159.50".
9. ביום 23.3.09 החזירה הנתבעת יהלומים לחברה והיא הנפיקה שתי חשבוניות החזרה. חשבונית אחת "עבור החזר חלקי" בסך של 1,693,215.14 דולר והשנייה "עבור החזרה" בסך של 2,004,159.50 דולר. היהלומים הגיעו למנהל היהלומים בישראל ביום 24.3.09.
10. ביום 8.4.09 מונה עו"ד מטרי לכונס נכסים זמני לחברה, לאחר שהיא הגיעה לחדלות פירעון.
11. ביום 21.4.09 שלח עו"ד מטרי מכתב לנתבעת ועדכן אותה שהוא מונה לכונס נכסים זמני לחברה. במכתב נאמר כי לפי רישומי החברה והבנק, הנתבעת חייבת לחברה בגין יצוא יהלומים, סך של 3,697,374 דולר ולפיכך הנתבעת מתבקשת לפרוע את מלוא החוב לחשבון הבנק של כונס הנכסים.
12. ביום 29.4.09 השיבה הנתבעת למכתב כונס הנכסים וטענה בין היתר כי:
"אנו חולקים על תוכנו באופן מלא. חברתנו סוחרת עם פילסטל, וההתחשבנות בין שתי החברות מעידה כי לא קיים כל חוב המגיע מחברתנו לפילסטל... כן מצורף העתק של מסמכי המשלוח שלנו מאנטוורפן לישראל – פילסטל, מיום 23.3.09 בתמורה לסך של 3,697,374.64 דולר... אני סמוך ובטוח כי בעקבות הבהרה זו, הדיון נסגר".
13. ביום 13.5.09 מונה עו"ד מטרי לכונס נכסים קבוע של החברה.
14. ביום 11.11.12 פנה כונס הנכסים לנתבעת וטען שהיה עליה להשיב את היהלומים לבנק ולא לחברה ומאחר שהחוב לא נפרע, הנתבעת מתבקשת לפרוע את מלוא החוב. מכתב זה לא נענה ע"י הנתבעת.
15. ביום 15.6.15 הגיש הבנק את התביעה דנן כנגד הנתבעת ע"ס של 12,213,977 ₪, עקב החוב שלטענתו היא חייבת לבנק בגין היהלומים שהחברה שלחה לה באמצעות הבנק ותמורתם לא שולמה.
ב. תמצית טענות התובע
1. בחשבוניות שצורפו ליהלומים של החברה שהועברו ע"י הבנק לנתבעת, נאמר במפורש שהעסקה מומנה ע"י הבנק וקיימת הוראה בלתי חוזרת לנתבעת לשלם את תמורת היהלומים לבנק בלבד או להשיב את היהלומים במישרין חזרה לבנק. בחשבונית נאמר שהיהלומים משועבדים לתובע, הם מוחזקים ע"י הנתבעת בנאמנות וקבלת היהלומים ע"י הנתבעת מהווה הסכמה להוראה הבלתי חוזרת, שיש להחזיר את היהלומים רק לתובע. החשבוניות הכוללות המחאת זכות והוראה בלתי חוזרת, מהוות הסכם מחייב לכל דבר ועניין. בניגוד גמור להוראות אלו, הנתבעת השיבה את היהלומים ישירות לחברה שהיתה מצויה באותה עת במצב של חדלות פירעון או קרוב לכך "ובכך יצרה מצב שאפשר את גניבת היהלומים".
2. אסור היה לנתבעת להשיב את היהלומים לחברה. על פי מידע שנמסר לבנק ממנהל החברה לשעבר מר פיליפ סטלמן (להלן: סטלמן), "ביום שבו התקבלו היהלומים בחברה, או בסמוך לכך, נאספו היהלומים בשנית ממשרדי החברה על ידי גורם חיצוני (שלטענת מר פיליפ סטלמן הינו נציגיה של הנתבעת עצמה) למטרה שלא הובררה די צורכה ואלה לא הושבו עד היום ומקום המצאם לא נודע".
3. די בכך שהיהלומים או תמורתם לא הושבו לבנק בהתאם להוראה הבלתי חוזרת שעל החשבונית, כדי לחייב את הנתבעת לשלם את מלוא תמורתם לבנק. התנהלות הנתבעת מעוררת חשש שהיא היתה "מעורבת במהלך של הברחת נכסים". היא הפרה במודע את חובתה מכוח המחאת הזכות וההוראה הבלתי חוזרת שקיבלה.
4. האמור בחשבונית משקף את תנאי העסקה כפי שהוסכמה בין הצדדים והצדדים נהגו לפי האמור בה. החשבונית מהווה את החוזה שבין הצדדים. ההוראה הבלתי חוזרת שנקבעה בחשבונית, מהווה המחאת זכות בלתי חוזרת שלפיה החברה המחתה לבנק את זכותה לקבל את היהלומים או תמורתם מהחברה. לפיכך, הבנק הפך לנושה ישיר של הנתבעת. היהלומים אף משועבדים לבנק ומהווים משכון מופקד. באופן מכוון, הנתבעת לא ציינה בחשבוניות ההחזרה שיש להשיב את היהלומים לבנק שהיהלומים היו משועבדים לו והדבר נעשה על מנת ליצור מצג מטעה בפני המפקח על היהלומים בכדי שהיהלומים יוחזרו לחברה.
5. העובדה שהנתבעת אישרה במכתבה מיום 26.2.09 שקיבלה את מכתבי הבנק ולא התכחשה לאמור בהם, מלמדת שהיא ידעה היטב שעליה להשיב את היהלומים או תמורתם אך ורק לבנק. היא לא הכחישה את ההוראה הבלתי חוזרת שקיבלה מהחברה, לא כפרה בהמחאת הזכות לבנק, לא טענה שאין יריבות בינה לבין הבנק ולא טענה שהבנק אינו זכאי לקבל את תמורת היהלומים. היא רק חלקה על גובה החוב ולא על הדרישה הבלתי חוזרת להשיבם רק ישירות לבנק. היא אף לא טענה ולו ברמז, שהיא לא תקיים את ההוראה הבלתי חוזרת או שיש קושי לבצעה.
6. מאחר שהיהלומים נאספו בישראל ע"י נציגת הנתבעת, הרי שהנתבעת היא "חלק ממעשה תרמית שנועד לסייע בהברחת היהלומים מהבנק, בעל השעבוד". הנתבעת אף יכלה לדעת מפניית הבנק אליה שהחברה בקשיים כלכליים כבדים, שהרי אחרת הבנק לא היה שולח אליה את המכתבים. אם הנתבעת סברה שקיימת מניעה כלשהי להשיב את היהלומים לבנק, היה עליה לפחות להודיע לבנק מבעוד מועד שהיא שולחת חזרה את היהלומים לחברה על מנת לאפשר לבנק להיערך. ברם, הנתבעת לא עשתה כן, היא רימתה את הבנק ועליה לשלם לחברה את מלוא חובה בצירוף ריבית כדין. הנתבעת "נטלה על עצמה במודע ובעיניים פקוחות את הסיכון להשלכות המשפטיות שיהיו לכך. כעת, עליה לשאת בתוצאות" (סעיף 18 לסיכומי התשובה).
ג. תמצית טענות הנתבעת
1. התביעה הוגשה בשיהוי בלתי סביר, על סף תום תקופת ההתיישנות.
2. הנתבעת מעולם לא כרתה הסכם כלשהו עם התובע ולא התחייבה בפניו לבצע פעולה כלשהי. לתובע לא היתה מעולם כל זכות לתת לנתבעת הוראה כלשהי. לא ניתן גם להטיל על הנתבעת חובות של נאמן, מבלי שבין הצדדים נכרת הסכם נאמנות. לא ניתן להכניס צד שלישי, דהיינו הנתבעת, לתפקיד של נאמן ללא הסכמתה. כמו כן, לא נכרת הסכם המחאת זכות ולא הוכח שהנתבעת היתה מודעת להמחאה המוכחשת.
3. אין בין הצדדים כל יריבות ולתובע אין עילת תביעה נגד הנתבעת. הנתבעת לא חייבת למלא תנאים הכתובים בכתב זעיר שכתוב על החשבוניות. היא לא עיינה "באותיות הקטנות" בעת קבלת הסחורה ולא הסכימה לאמור בהן. התובע, שהנטל מוטל עליו, לא הוכיח שהנתבעת הסכימה לתנאי זה והיא גם לא הסכימה לשמש כנאמנת עבור התובע. בעוד הנתבעת זימנה עד מטעמה שידע את פרטי ההסכם בין הנתבעת לחברה, התובע לא זימן שום עד מטעם החברה כגון מר רוז'ה סטלמן שייצג את החברה בהסכם עם הנתבעת והדבר פועל לחובתו.
4. לחילופין, יש לתובע אשר תורם של 100% מאחר שחובת הבנק היתה לדאוג שהפיקוח על היהלומים בישראל לא ישחרר את היהלומים שמומנו ע"י הבנק לידי החברה בטרם שהם הועברו לחברה והוא כשל להבטיח זאת ולא ביקש לעכב את הסחורה בפיקוח. בנוסף, היהלומים לא היו בגדר משכון מופקד מאחר שהם לא היו מופקדים בידי הבנק הנושה אלא הועברו לנתבעת שהיא צד שלישי שלא היה לו כל חלק בהסכמות שבין התובע לחברה.
5. הנתבעת לא הודתה במכתב התשובה מיום 26.2.09 שהיא מסכימה לטענות האמורות במכתבים שהבנק שלח אליה. היא מצאה לנכון להתייחס לעניין אחד מתוך האמור במכתבים – גובה חוב החברה לבנק ותו לא. אין ללמוד מכאן על הסכמה לתוכן המכתבים. בנוסף, סעיף 6 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כי: "קביעת המציע שהעדר תגובה מצדו ייחשב לקיבול, אין לה תוקף".
6. היהלומים נאספו ע"י החברה תוך הצהרה כוזבת לפיקוח על היהלומים לפיה לא מדובר בסחורה מוחזרת אלא ביבוא סחורה. לכן, היהלומים שהוחזרו שוחררו מהפיקוח ללא שהתבקש אישור התובע לשחרורם. הנוהג בענף היהלומים הוא להחזיר את הסחורה לשולח הסחורה בלבד, תוך ציון העובדה שמדובר בסחורה מוחזרת. זו הדרך המקובלת והיא "היחידה האפשרית והנהוגה בענף". הנתבעת לא יכולה היתה להחזיר את הסחורה לצד שלישי כדוגמת הבנק אלא לשולח הסחורה בלבד, דהיינו לחברה. לא ניתן להחזיר סחורה למי שלא שלח אותה והתובע לא הוכיח נוהג אחר. הנתבעת מעולם לא הסכימה להחזיר את היהלומים לבנק והבנק לא התחייב לתת לה תמורה כלשהי עקב פעולה זו.
7. הנתבעת מעולם לא אספה את היהלומים מהחברה לאחר שהיא השיבה אותם לחברה ומדובר בטענה שקרית, חסרת שחר לחלוטין שנועדה רק להכפיש את הנתבעת.
8. התובע לא הצליח להוכיח את סכום התביעה ולא הומצאו אסמכתאות מהימנות לגובה החוב של החברה. בוצעו תשלומים לידי הבנק כתוצאה מהליך פירוק החברה והתובע לא עדכן מה הכספים שהוא קיבל על חשבון פירעון חובה של החברה. מכל הנימוקים הנ"ל, יש לדחות את התביעה.
ד. דיון והכרעה
1. השאלה העומדת במוקד הליך זה, היא האם הנתבעת היתה חייבת להשיב את היהלומים ישירות לתובע כפי שנאמר בחשבוניות העסקה וכפי שהבנק דרש במכתביו או שהיא נהגה כדין שעה שהשיבה את היהלומים חזרה לחברה?
2. בחשבוניות העסקה שצורפו ליהלומים שנשלחו לנתבעת, נאמר במפורש שהיהלומים משועבדים לתובע, שהיהלומים מוחזקים בידי הנתבעת בנאמנות עבור הבנק וניתנת הוראה בלתי חוזרת לנתבעת לשלם את תמורתם או להחזירם אך ורק לידי התובע. בחשבונית נאמר כי קבלת היהלומים ע"י הנתבעת מהווה ראייה להסכמתה להוראות הבלתי חוזרות ואם היא לא מסכימה לכך, עליה להשיב את היהלומים לתובע באופן מידי. הנתבעת אישרה שכל היהלומים שהחברה העבירה לה הגיעו עם חשבוניות (עמ' 142 שורות 16-18) וכי: "חשוב להסתכל בחשבונית כדי לדעת למי לשלם" (עמ' 143 שורות 20-22 ועמ' 145 שורות 21-26). הנתבעת גם אישרה שידעה שהיהלומים משועבדים לבנק (עמ' 146 שורות 2-5).
3. על החשבונית נאמר במפורש כי השולחת היא החברה "בשם הבנק". ככל שהנתבעת היתה סבורה שתנאי הבנק לא מקובלים עליה, היה עליה להשיב מיד את היהלומים לבנק. משלא עשתה כן, היא מנועה ומושתקת מלכפור בהם. היא ידעה היטב שהבנק הסתמך על קיום תנאים אלו, שעה שהעניק אשראי לחברה. אם היא סברה שקיימת מניעה כלשהי או שמתעורר קושי טכני לבצע את החזרת היהלומים ישירות לבנק, היה עליה לנהוג בתום לב ולהודיע על כך לבנק, בטרם שהיא הפרה את התנאים והשיבה את היהלומים לחברה.
4. אכן, מדובר בהוראות ותנאים שכתובים באותיות דפוס קטנות על גבי החשבונית והיה מקום להבליט הוראות חשובות אלו. ברם, אין הדבר מפקיע את תוקף התנאים הקבועים בחשבוניות והנתבעת לא שלחה כל מכתב הסתייגות לתנאים אלו ולא השיבה את היהלומים לבנק. הנתבעת הפרה במודע את חובתה מכוח המחאת הזכות וההוראות הבלתי חוזרות שנקבעו בחשבוניות. כפי שנקבע בע"א (ת"א) 2063/02 פרנץ הס נ' עו"ד עמיחי דוד ואח' (7.5.07):
"...הרי שהחשבונית, הגם שאיננה נושאת את הכותרת "הסכם" והגם שאיננה נושאת את חתימות הצדדים, מכילה באופן מפורט את עיקרי פרטי העסקה ומעידה על מסוימות. התנהגות הצדדים – העברת התשלומים הראשונים מחד והעברת הציוד מאידך, מעידים על קיבול ועל גמירות דעת ביצירת החוזה...".
בע"א 9836/16 Societe Diamantaire CH Finkelstein Et. co/NV נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (30.04.2018) (להלן: פס"ד בנק דיסקונט) נדון מקרה דומה מאוד למקרה דנן וכב' השופט עמית קבע כי: