14. ברם, לא אקבע מסמרות בשאלה זו, מאחר שהיא כאמור אינה רלוונטית להכרעה בהליך דנן. די שאקבע שהנתבעת הפרה את חובתה להשיב את היהלומים ישירות לבנק כפי שהיא נדרשה וכפי שהיא קיבלה על עצמה, בכדי להטיל עליה את החבות בגין הפרת התחייבות זו.
15. יש לדחות את טענת מנכ"ל הנתבעת לפיה "הנתבעת יכלה לשלוח את היהלומים חזרה רק לחברת פילסטל ולא לבנק התובע... גם מבחינת הנהלת החשבונות והוראות החוק, לפחות בבלגיה, לא ניתן להכיר בהחזר סחורה אם זאת לא מבוצעת לשולח הסחורה אלא לצד שלישי כלשהו ובעצם פעולה זאת איננה נכונה". ראשית, טענה זו לא הוכחה כלל ע"י מומחה לדין ולנהלים בבלגיה. הנתבעת לא הביאה כל הוכחה כי "הפיקוח בבלגיה לא היה מאפשר". שנית, אם כך המצב, מדוע לא פנתה הנתבעת מיד לאחר קבלת חשבוניות היצוא או לפחות לאחר קבלת המכתבים מהבנק וטענה שהיא לא רשאית או לא יכולה לעשות כן? מדוע היא לא טענה בתשובתה לבנק שהיא אינה רשאית להשיב את היהלומים לבנק והיא רק השיגה על גובה החוב? שתיקתה מהווה הודאה והסכמה. הנתבעת הודתה שניתן היה ללא קושי להודיע על כך לבנק (עמ' 108 שורות 8-26).
16. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת של מר שי שבירו שנטען על ידה שהוא עד מומחה. ברם, לא מדובר כלל בעד מומחה אלא בעובד לשעבר בחברת ברינקס. הוא לא בקיא בדין הבלגי ואין לתת כל משקל לעדותו. יצוין שגם הוא הודה בחקירתו שניתן לרשום על חשבונית ההחזרה שיש להודיע על כך לגורם נוסף כגון הבנק (עמ' 108 שורות 18-19 ושורות 25-26). דהיינו, הנתבעת יכולה היתה בקלות לרשום על הטופס שיש לדווח לבנק עם הגעת הסחורה חזרה לישראל. גם עדותו של מר ישראל דנינו שעוסק בסחר ביהלומים שטען שלא ניתן היה לשלוח את היהלומים חזרה לבנק, אינה מהווה ראייה, מאחר שלא מדובר בגורם רגולטורי כגון הפיקוח על היהלומים והוא אינו בגדר מומחה כלל. הוא אישר בחקירתו שמעולם לא נתן עדות בבית משפט כמומחה (עמ' 118 שורות 22-23).
17. התובע מאידך, הגיש חוות דעת של מומחה בעל שם בתחום היהלומים, מר חיים אבן זוהר. בחוות דעתו הוא קבע בין היתר כי:
"הקלדת המילים "החזרה" או "חוזר" בלבד, על מסמכי המשלוח הממוענים לצד ישראלי מסוים, אינה יכולה להתפרש בשום פנים ואופן כעמידה בנוהלי המסחר המקובלים שנקבעו, וניתן אף לראותה כעקיפה במכוון של נוהלי מסחר ומוסכמות הנהוגים מזה שנים. לו היה המשלוח החוזר ממוען אל הבנק המממן, היה זה נחשב לפעולה הנכונה... כאשר הצגנו שאלה היפותטית זו בפני מפקח על היהלומים לשעבר (וכעת בדימוס) הוא צחק. "רק סוחר שנחת הרגע מכוכב מרס, יכול אולי לטעון שלא ידע. הדרישה להחזרת יהלומים ממומנים לבנקים ידועה היטב בכל עולם הסחר ביהלומים, בדיוק כפי שכל אדם יודע שמשלוח של יהלומי גלם מחויב באישור "תהליך קימברלי"... לדעתנו, הקביעה כי חברה כאמור – סוחרת בה"א הידיעה – אינה מכירה את התנהלות התעשייה ואת דרישת גופי המימון שלה, והטענה לאי ידיעת ההוראות המופיעות על חשבוניות הספק ו/או התעלמות מכוונת מהוראות הגוף המממן לטובתו משועבדים משלוחים מסוימים, עומדת בסתירה לכל מחשבה הגיונית".
18. מומחה זה נחקר וחוות דעתו לא נסתרה. לדבריו: "הבעיה העיקרית... התחיל באנטוורפן. ברגע שאתה מגיש מסמך לא נכון, אם אתה לא מצהיר על מסמך שהיהלומים האלה חייבים לחזור לבנק הבינלאומי" (עמ' 102 שורות 21-24). ברור שמאחר שהבטוחה לאשראי שהבנק מעמיד ליצואנית היהלומים הם היהלומים או תמורתם, הרי שיש להעביר את התמורה ישירות לבנק. אין כל היגיון בעמדת הנתבעת, לפיה היהלומים צריכים להיות מושבים ישירות לחברה היצואנית. שהרי, הדבר שומט את הבטוחה של הבנק ואין ספק שדרישת הבנק שהתמורה או היהלומים יוחזרו אליו, משתלבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט והבסיסי.
19. כפי שהעידה נציגת הבנק, הגב' הלן חפץ: "ברגע שהוא נטרל את כל הבנק הבינלאומי מהחשבונית, הוא עושה איזשהו מצג שווא, שלח את הסחורה לפיקוח, לא שלח לבינלאומי... הסחורה הגיעה לחברה ולא לבנק. אם היא היתה מגיעה לבנק, הסחורה לא היתה מגיעה ללקוח. זו סחורה ששייכת לבנק. זה יצוא שיצא מהבנק" (עמ' 62 שורות 4-13).
לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעת שהיה על הבנק לדאוג שהפיקוח על היהלומים לא ישחרר את היהלומים לחברה. התובע לא יכול היה לעשות כן שעה שעל המעטפה נרשם רק החזר ולא הוזכר כלל הבנק כפי שהנהלים מחייבים לדברי מר אבן זוהר.
20. גם הנתבעת הודתה בחקירתה כי כשהיא מבצעת עסקאות כמייצאת יהלומים במימון בנק, התשלום צריך להיות משולם ישירות לבנק (עמ' 132 שורות 9-26). מר אפטרגוט הודה בחקירתו כי הכיתוב בחשבוניות נועד להדגיש בפני הלקוח שהסחורה משועבדת ושיש לשלם את התמורה לבנק (עמ' 137 שורות 15-18).
21. אכן, התביעה הוגשה בשיהוי לא מועט. הסבר התובע כי הדבר היה בטיפול עורכי דינו (עמ' 59 שורות 11-12, עמ' 60 שורות 1-2 ועמ' 64 שורות 6-7), אינו מצדיק שיהוי כה משמעותי. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי נגרם לנתבעת נזק ראייתי עקב כך, היות שהתביעה מבוססת על המסמכים בלבד. בכל מקרה, השיהוי לא מצדיק את דחיית התביעה.
22. טענת הנתבעת שהבנק לא הוכיח את סכום התביעה, דינה להידחות. הבנק צירף תדפיס מטעמו שלא נסתר ועדותה של נציגת הבנק גב' חפץ כי התדפיס מבוסס על חשבוניות (עמ' 67 שורות 10-13) אף היא לא נסתרה. גב' חפץ אף העידה גם שביצעה בדיקה "ולא היה שום שינוי" (סעיף 21 לסיכומי התשובה). לא הוכח שבמסגרת פירוק החברה הועברו כספים לצורך פירעון חלק מהחוב של החברה לבנק ולפיכך ניתן להסתמך על תדפיס הבנק שהוגש.
23. סיכומו של דבר: הנתבעת הפרה את ההסכם שבין הצדדים שעוגן בחשבונית היצוא ואשר חייב אותה להחזיר את היהלומים לתובע. היא אף אישרה בשתיקתה את דרישות הבנק במכתבים ששלח אליה, לפיהם עליה להשיב את היהלומים רק לבנק.
24. משהיא לא עשתה כן והשיבה את היהלומים לחברה ולא לבנק, יש לחייבה במלוא סכום התביעה בסך של 12,213,977 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה וכן בתשלום כל אגרות בית המשפט שהתובע שילם בהליך על פי קבלות בצירוף ריבית והצמדה כחוק ובנוסף, בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 200,000 ₪.
ניתן היום, י"א סיוון תש"פ, 03 יוני 2020, בהעדר הצדדים.
נפתלי שילה