בזיווג ראשון נפסק בשו"ע סי' קי"ט ס"ג:
"לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר" הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות .... ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה".
ובזיווג שני נפסק שם:
"אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה".
גם במפרשי השו"ע מצאנו פירושים לשני הצדדים.
ראה בחלקת מחוקק (ס"ק ג'):
"אף על גב דקי"ל כב"ה אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה, מ"מ אין זה דרך מוסר רק אם שנאה בשביל זה אבל אם יכול להעביר על מדותיו הוא משובח".
ומשמע שגם בזיווג שני צריך עילה כל שהיא לגירושין ולא די בשנאה ללא סיבה וכמ"ש בב"י.
אמנם בתירוצו השני של הח"מ משמע אחרת:
"וגם אפשר אתא לאורויי אף לא פשעה נגדו והוא שונא אותה מחמת שנמאסת בעיניו, ומכ"ש אם יש לה איזה מום, ע"ז ג"כ נאמר [כי שנא שלח] [מלאכי ב'] רק שב"ה אורחא דמילתא נקטי שאין דרך להטיל שנאה על אשתו רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא [כי שנא שלח]".
וכעין זה כתב בבית שמואל (ס"ק ד') דבשנאה ללא פשע גם אין איסור לגרש בזיווג שני:
"אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה, אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה, אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא "כי שנא שלח". ח"מ. ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה, וזיווג שני אז אפילו בלא דבר רק שונא אותה ישלחנה".
ומבואר דבשנאה בלא דבר אין איסור לגרש בזיווג שני, ומה שנקטו ב"ה הקדיחה תבשילו אורחא דמילתא שאין שנאה בלא כלום, ולתירוץ קמא בח"מ מ"מ אין זה דרך מוסר.
וראה שו"ת יחו"ד חזן (ח"א אה"ע סי' כו) שכתב להכריח בשיטת הב"י שהפסוק 'כי מצא בה ערות דבר' איירי בין בזווג ראשון בין בזיווג שני ובשניהם אסור לגרש בלא דבר, אלא דבראשונה לא ימהר לשלח ע"י דבר לבד אע"פ ששנאה ע"י כך, שאפשר שאח"ז יתפייס וימחול
--- סוף עמוד 118 ---
לה, אבל שניה אם שנאה ע"י דבר רשאי הוא לגרשה מיד. וכ"כ הב"ח (שם ד"ה במה דברים אמורים) דבעי' שנאה ופשע גם בזיווג שני, והוא מפרש דברי רב יהודה שפירש 'כי שנא שלח' אם שנאת שלח ומוקמי לה בגמ' בזיווג שני ואתי כב"ה דבעי' ערוה או דבר, ועכ"ז בעי' ג"כ שנא שלח.
וראה שו"ת תבואות שמש (אה"ע קכח ד"ה והמעיין) שכן כתב בדעת הבית יוסף ושכן דעת הב"ח והט"ז (ס"ק ג' וסק"ה) וכן דעת הגר"א שם והלח"מ, ותמה על הח"מ בפי' הב"י והב"ש וסיים: