העולה מכל האמור:
לאור כל הנ"ל ולאחר שהוספתי וקראתי בכל לב את דברי עמיתי שליט"א, עליונים למעלה, אכתוב את הנלע"ד למעשה וצור יצילנו משגיאות.
באשר לתביעת הגירושין-
יש לקבוע כאמור כי על הצדדים אשר נישאו זל"ז כדמו"י בזיווג שני – כאיש ואישה שלא זכו, לדאבון לב - להתגרש זמ"ז, ויפה שעה אחת קודם.
אבהיר כי לענ"ד ברור לכל (דלא כדעת כת"ר דיין ב' לעיל) ולא יכול להיות כל חולק על כך שכיום שני הצדדים רוצים מאוד להתגרש. הדברים מפורשים בכתבי ביה"ד ובסיכומי ב"כ הצדדים ואכמ"ל.
אדגיש שוב כי לטעמי ולהבנתי האישה מעולם לא רצתה באמת שלום בית.
דומה כי גם המו"מ טרם ההליכים ובמהלכם היה אך סביב ההיבט הכלכלי/הרכושי והאופן בו תצא האישה מן הנישואין.
אגב, האישה ציינה בין דבריה כי הבת י. !!! היא הסיבה לגט וכלשונה 'כאילו גנבתי את אבא שלה'.
נכון שבתחילת ההליכים 'ביקשה' האישה שלום בית אך מניתוח כל הרקע העובדתי, ההליך המשפטי ומכלול הנסיבות הזוגיות והמשפחתיות נלע"ד כי יש להטיל ספק גדול ביותר בדבר כנותה של האישה עת "אמרה" בתחילת ההליכים כי היא הייתה רוצה שלום בית. אין כל הלימה בין הנטען ובין המריבות, הקטטות, האישומים והטיעונים וכו' כפי הנחזה במציאות החיים.
ההתנהלות הזוגית הבעייתית והטענות הקשות ביותר - שהועלו מצד האישה כנגד הבעל, מחד ומצד הבעל כנגד האישה, מאידך וזאת עוד בתחילת ההליכים, מהדיון הראשון ומשם ואילך "מוסיף והולך" עד הלום - לא עולים בקנה אחד עם אמירה זו.
אמירות לחוד ומעשים לחוד.
לא זו אף זו, נעשו פעולות הופכיות ונאמרו אמירות אשר מרחיקות כל סיכוי לשלום בית. 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'.
לא למותר לשוב ולציין כי האישה לא עשתה מצידה כל צעד ולא הראתה כל נכונות להחזיר את הבעל לשלום בית , ודו"ק – לשלום בית בביתו שלו.
--- סוף עמוד 146 ---
גם אם נתפוס את גירסת האישה לאירועים, גם אם נגלה את מלא האמפטיה וההבנה לרגשותיה ולתחושותיה של האישה וגם אם נטה אוזן קשבת לרחשי ליבה - לשיטתה - אודות כאבה מעזיבתו, מבוגדנותו ומאלימותו של בעלה כלפיה – במבחן התוצאה הרי אפילו תביעת שלום בית לא הוגשה. לא נשלח מכתב, לא נשלח פרח. דומה אך כי מצב זה בו היא מתגוררת מעל חמש שנים בדירתו, יחד עם מי מילדיה, של הבעל על חשבונו, נוח לה.
בכל אופן ברור שכיום גם ברמה הדקלרטיבית - האמירות ברורות: תן לי את כל זכויותי ממסגרת הנישואין לרבות כתובה, תוספת כתובה ופיצוי כספי.