כל חפצה של האישה כיום הוא לקבל כתובה ופיצוי משמעותי, כסף, בית, הא ותו לא.
וכך ביקשה האישה 'אחיה במרינה ויתן לי כתובה'.'אני לא מקבלת שבן אדם אומר לי קחי כסף ותצאי מהבית, זה פוגע בי'.
וכאן המקום לבחון היכי לידיינו דייני להאי דינא?
והנה,
בהתייחס לתביעת הגירושין של הבעל קיימת תמימות דעים שיש לפסוק חד משמעית כי האישה חייבת לקבל את גיטה.
יוזכר בקציר האומר שוב כי עסקינן בבני זוג בני עדות המזרח היוצאים ביד מרן ובזיווג שני קי"ל לעיקר ד"אם שנאה – שלח", וכבר העלו דבכה"ג לא נוהג בהם חדר"ג .
מעבר לאמור, בנ"ד יש לצרף מספר עילות לחיובה של האישה בגט, כנ"ל באורך.
יש לצרף את את חיוב הגט מכח דינו דרבינו ירוחם וכן את הפוסקים המחייבים גט באופן שהבעל טוען "מאיסה עלי" באמתלה מבוררת, וכן יש לצרף כסניף גם את הלכת הגר"ח פאלאג'י לנוכח הפירוד הממושך בין הצדדים (החל מחודש ינואר 2005).
בנ"ד נחה דעתינו כי הצדדים אשר חיו בזמן זמנים טובא - על מי מריבה, הן בינם לבין עצמם והן בינם לבין בני המשפחה המורחבת, כבר עובר לתחילת נישואיהם - שונאים זה את זה ולנוכח כל הקללות, האיומים, המרידות, ההכפשות והבזיונות ההדדיים- לא נותר כל זיק של חיבור ביניהם.
לעניין זה יש לצרף את העדויות בתיק בדבר היותה של האישה "מקללת בעלה" ו"מקללת יולדיו בפניו", "משיאתו שם רע בשכניו" וכן את העדויות והחומרים בדבר המריבות, האיומים התכופים על הבעל והתלונות שהגישה כנגד בעלה.
לשיטת הבעל היו אלו תלונות שווא שפגעו בו מאוד. לשיטת האישה תלונות אלו היו על אירועי אלימות שהיו גם היו, כנגדה.
כך או כך ברור הוא שכל צד מאשים מאוד את משנהו וכל צד סבור כי קולר האשמה תלוי על הצד שכנגד וכל הצדק אך עימו.
קשה מאוד לתאר את התחושה של מי שלשיטתה הופעלה כנגדה אלימות מילולית, פיזית וכו' בחינת "ויגיעו עד שערי מוות", וקשה עד מאוד להיכנס לנעליו של מי שלשיטתו, סולק מביתו בעזות פנים והושפל עד עפר עת הובל למעצר כשהוא אזוק בידיו וברגליו כאחרון הפושעים, כשלשיטתו לא נפל רבב בהתנהלותו ו'הגיעו מים עד נפש' באשר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".
--- סוף עמוד 147 ---
ואף אם נחוש לאמר שמידי ספיקא לא נפקא באשר לאמת הצרופה באימות הטיעונים והנסיבות ובשאלת כל הרקע ובחינת כל הגורמים למריבות, לתלונות, לאלימות המילולית והפיזית, לקללות וכו', הרי די בכך בכדי לאצטרופי לכל הנ"ל כבסיס מוצק לרושם אודות מרידה הדדית, שנאה תהומית ומאיסות באמתלה מבוררת, והיות שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות –ואכן עיננו ראו ולא זר - כי יש בהם להביא לחיוב גט ובוודאי עת עסקינן בזיווג שני, כאמור.