אלא שגם לאחר בחינת המציאות העובדתית וסקירת הפסיקה ההלכתית עם בירור השיטות יש להגדיר היטב האם בכלל יש מקום לספק בנ"ד, ואם כן - יש להבחין בין ספק במציאות לעומת ספק בדין (מח' ב"ש- ב"מ), כמו גם לבחון את שאלת חזקת החיוב אל מול המוחזקות – מי חשיב מוחזק, האם הבעל בהיותו מוחזק בכסף או האישה בהיותה מוחזקת בשטר הכתובה, האם הוי כאיני יודע אם נתחייבתי או כאיני יודע אם פרעתיך ועוד.
יעויין בזה מ"ש באורך וברוחב, בטוב טעם ודעת בפסקי בד"ר רבים.
יעויין פד"ר חיפה 1065793/3, פד"ר הגדול 1043381/1, 1022324/1, 1053135/3, 1075070/1 ועוד.
מחד ישנם הסוברים שכיון שסיבת חיוב הכתובה הינה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, משום כך היכא שהגירושין הם גם מצידה ולא רק מצד בעלה אין לאישה 'תוספת כתובה', שהרי היא יוצאת מעצמה על פי דרישתה. טעם נוסף כתבו, שהבעל יוכל לטעון 'דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה'. כך עולה מפסק דין של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הובא בפסקי דין רבניים (חלק ח' עמוד 323) שבמקום שהאישה רוצה להתגרש ושני הצדדים מורדים זה בזה מפסידה האישה תוספת כתובה לאלתר על אף שאין לה דין מורדת להפסיד עיקר כתובה, וביסס את פירושו על ביאור ה'נתיבות משפט' לגר"ח אלגאזי בדברי רבנו ירוחם במשרים (נתיב כ"ג הלכה ח'). לדבריו עולה כן גם מדברי החזון איש בהלכות כתובות (סי' ס"ט ס"ק ד'), שבגוונא שהאישה תובעת גירושין ואין לה טענות מספקות לחיוב הבעל בגט והבעל מסכים להתגרש, שאין לאישה תוספת כתובה.
מאידך ישנם הסוברים שבמקרה זה יש לחייב את הבעל בכתובה ובתוספת כתובה, ואין כל ראיה כנגד מדברי רבינו ירוחם והחזו"א.
גם בשורת הדין בכרך י"א (עמ' רמ) כתב הגאון הרב דוד לבנון שליט"א בעניין זה (שהאישה דורשת גירושין והבעל מסכים לכך), ומסיק לדינא שהבעל חייב בכתובה ובתוספתה, והוכיח דבריו מדברי הרא"ש (כלל מג סימן יב). עוד הביא את רבנו ירוחם הנ"ל (נתיב כג חלק ח') שכתב שאם שניהם מורדים זה על זה כופין את הבעל לגרש לאחר י"ב חודש. וכתב שם שמשמע מדבריו שאם בית הדין לא דן את האישה כמורדת להפסידה כתובתה הרי שיש לה תוספת כתובה לשיטה זו, הסברא של 'אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה' לא נאמרה אלא דווקא במקום שכופים להוציא אבל במקום שאין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים, לא איתמר האי סברא כלל וכלל. כאמור מדברי הגרי"ש אלישיב זצוק"ל חזינן כהשיטה הראשונה שהזכרנו סוברת, שגם במרידה הדדית ובדליכא דין כפייה, נמי אין לחייב את הבעל בתוספת כתובה.