הרי שיש בזה מחלוקת לדינא כיצד יש לנהוג בכהאי גוונא לגבי 'תוספת הכתובה'. כאמור בודאי שזו סיבה נוספת שלא לחייב את הכתובה בנידוננו.
ויעויין הדיון בפס"ד חיפה במקרה של ספק לבית הדין, בתיק 1065793/3:
--- סוף עמוד 149 ---
" ...ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וזה לשונו:
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".
כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'. היינו שאין אנו מסתכלים רק על התוצאה המעשית בשטח מי פתח את תיק הגירושין או מי עזב את הבית, אלא על השורש והגורם שמחמתו יצאו הגירושין. אלא שבדרך כלל הצד התובע את הגירושין הוא זה ה'אשם' בפירוד, אך במפורש לא תמיד. ייתכן מקרה שבו האישה פתחה את תיק הגירושין ואף עזבה את הבית, ואף על פי כן לא הפסידה את כתובתה, אם וכאשר בית הדין משוכנע כי הבעל הוא זה שהביא אותה למצב זה ו'הגירושין יצאו ממנו' כהגדרת הטור.
עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (ח"ב סי' ח'):
"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער".
נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.
מעתה בנידוננו שהבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין והוא זה שעזב את הבית הרי שלכאורה יש לחייבו בכתובה ובתוספתה, כיון ש'הגירושין יצאו ממנו'.
אך על אף האמור עדיין יש לעיין בזה טובא, דהנה הבעל שטח את טענותיו כמובא באורך לעיל עד כי כשל כח הסבל ועד שלא יכל לשהות עוד עם האישה לאור שלל טרוניותיו אודות חיי צער ותוגה עימה ומעתה ניתן אולי לומר שה'גירושין יצאו ממנה'.
ואם כך יש לכל הפחות ספק מהותי על מי להטיל את האשמה בגירושין על האיש התובע או על האישה ופסק הדין בתביעת הכתובה יהיה תלוי בתשובה לשאלה זו. האם ניתן להניח שהגירושין יצאו מאת הבעל כטענת האישה, וראיה לדבר שהרי הוא עזב את הבית והוא שהגיש את תביעת הגירושין או שמא נקבל את עמדתו של הבעל שהאישה מיררה את חייו, מרדה בו, קללתו, השפילתו וכו' והיא זו שבעצם הביאה את הכורת על נישואי הצדדים. וכ"כ שם בטוטו"ד: