במקרה דנן העידו בפנינו העדים המזכירה ל. מ. מ. ובת המבקש גב' י. כמו כן מר ז'. ר. – שותפו של הבעל בעסקים, על הקללות וההשפלות אותם היה חווה הבעל.
בשו"ע אבהע"ז סי' קנד ס"ג פסק הרמ"א:
"אם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת."
אולם על עדויות מעין אלו לא ניתן להסתמך כדי לדעת את הלך הרוח שהיה בבית הצדדים ובמשרד בית העסק לאור קרבת העדים לבעל.
מלבד זאת, העדויות היו בעיקר על הזמנים ששרר מתח רב בין הצדדים, כך שקשה מאד להסיק מכך על אופן התנהלות האישה במהלך החיים המשותפים.
ועיין בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קב והובא בב"י סי' ע"ד וברמ"א סי' קנ"ד ס"ג) שכתב וז"ל:
--- סוף עמוד 93 ---
"שאלה. בעל המכה אשתו בכל יום ומצטערת עד שהצריכה לצאת מביתו. והלכה לבית אביה. והוא טוען שהיא מקללתו בפניו והיא מכחישתו ...
תשובה. אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו. ואם טען שהיא מקללתו ב"ד חוקרין ושואלים לשכנים מי הגורם, ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, זכר לדבר הגר. אבל אם מקללתו חנם הדין עמו, דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה, ומ"מ אם הדבר מסופק לב"ד מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים ב"ד להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה, כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה, שאין נאמן לטעון שהיא גורמת שהיא מקללתו בפניו, דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה...".
מדברי הרשב"א עולה כי כאשר נראה בבירור שאחד מבני הזוג אינו נוהג כראוי כלפי משנהו הוא אינו יכול להעלות טענות שאינן מבוררות כלפי הצד האחר.
אולם בנידונינו, הן טענות הבעל על קללות לא התבררו דיין, והן טענת האישה כי הבעל מכה אותה ונוהג עמה שלא כראוי לא התבררו דיין. יש בסיס מהחומר שעלה בפני ביה"ד כי שני הצדדים לא נהגו בכבוד זל"ז וחרגו בהרבה מהנהגה מקובלת בין בני זוג.