סוגיית "מקללת יולדיו בפניו" הינה סוגיא רחבה.
יעויין בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ד' ובנו"כ שם ובפוסקים שדנו בהרחבה בפרטיה, אולם מה שנוגע לענייננו הוא מה שכתב בשו"ת דברי מלכיאל שם בזה וז"ל:
"אבל נלע"ד דבלא"ה קשה לדון בעתים הללו להוציא בשביל קללת יולדיו, וכעין מ"ש בתה"ד סי' ס"ח הובא בח"מ שם סק"ו וב"ש סק"ז, שבעתים הללו שרובם פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב לגרש אשה בלא כתובה בשביל שעוברת על נדרים ע"ש. וה"ה הכא הוי דבר שפרוצים בו רבים הרבה יותר מבנדרים. ואף אם יתרה בה, תחשוב שהם דברי גוזמא ואין הדין כן. ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה ע"פ ב"ד שהדין שיוציא בעל כרחה בלי כתובה. ועכ"פ בנ"ד אין להתיר לו מצד זה".
מהאמור לעיל עולה, שלא התבררה התנהלותה של האישה בקללות והשפלות וגם אם היתה מתבררת, כל עוד היא לא הותרתה בבית דין אין להחיל עליה דין עוברת על דת לחייבה בגירושין ולהפסידה כתובתה, שהרי גם אישה רעה יש לה כתובה.
זאת ועוד, הפוסקים כתבו כי טענת עוברת על דת קיימת כאשר הצד שתובע מתנהג כראוי, אבל כאן לא התברר לבית הדין מה היתה הנהגתו ושפתו הכללית של הבעל, אם הבעל התחיל את המריבות או שהאישה היא זו שהתחילה וא"א להפסידה כתובתה.
מקובל בפסיקות בתי הדין, שאם הבעל בהתנהגותו הוא ברמת צניעות ומוסר כמו המעשים שעליהם באים לידון את האישה, אין לו טענת עוברת על דת. היסוד של טענה זו הוא הזכות לחיות עם אישה מוסרית, ואם הוא אינו כזה, אין לו הזכות.
--- סוף עמוד 94 ---
והביאור בזה הוא עפ"י מה שנתבאר בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק א' פס"ד המתחיל בעמוד 338) בזה"ל:
"ועוד, דכל עיקר הטעם שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, זה אינו משום מעשה עבירה שעשתה האשה, כמש"כ הרא"ש בפרק המדיר בכתובות דעוברת הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ועיי' במל"מ בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה".
על כן, אין אשה נחשבת כאשר היא עוברת על דת כגורמת קלקול בחיי המשפחה אא"כ נגרם במעשיה פער מוסרי גדול בינה לבין בן זוגה.
לאור העובדות שהועלו לגבי הבעל לא ברור אם ברמתו המוסרית הוא יכול לטעון כלפי האישה טענות כגון אלו.