האישה לא הגיבה בנידון פרט לתגובה על אירוע האלימות במשרד שטענה כי איים לרצוח אותה.
והנה אף שהנהגתה של האישה לא היתה ראויה ויש בסיס לומר בנוגע לתלונותיה במשטרה כי האישה גרמה עוול גדול לבעל, מכל מקום כל עוד היא לא הותרתה ע"י בית הדין ושוכנענו כי היא מבינה את חומרת מעשיה אין להפסידה את דמי כתובתה, ואף שהעלו בפסקי דין רבים את השאלה האם אישה שהגישה תלונות שווא כלפי בעלה צרכה התראה, יעויין בפס"ד ביה"ד הגדול תיק 812600/1 ועוד, וזאת מכיון שחומרת הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה, מכל מקום קשה להפסיד את האישה דמי כתובתה עפ"י המקרה הראשון שהיה מקרה בודד כשלאחר מכן שבו הצדדים לשלום בית, וכל עוד לא הוכח כי האישה בתמידות איימה על הבעל לשווא על תלונות שתגיש נגדו אין להפסידה את דמי כתובתה. ועיין בשו"ת נודע ביהודה אבן העזר תניינא סימן פ"ט.
ובנוגע למקרה השני, הרי ברור כי האישה התנהלה כך לאחר מריבה קשה עם בעלה ואין בזה הוכחה על התנהלותה בהיותה אישה תחת קורת גג אחת עם הבעל.
ראה פס"ד ביה"ד נתניה 900530/1.
אולם מכל מקום נראה כי כאמור לעיל גם לפני הפירוד, הצדדים לא קיימו יחסי אישות תקופה ארוכה, ונראה כי זה היה ביוזמת שני הצדדים, ועל כל פנים לא הוכח בבירור כי הבעל היה אשם במרידה.
תביעת הגירושין אינה מכרעת בשאלה "מי גרם להרס הבית" כאשר הבית היה כבר "מפורק", וכל עוד לא הוכח כי הבעל הוא זה שיזם את הפירוד ופירוק הבית במרידתו לא ניתן לחייבו בתוספת כתובה כי אם בעיקר הכתובה.
בהגהות אשרי (כתובות יג, ה') מבואר שלא רק באופן שהיא תובעת גירושין הפסידה את התוספת, אלא אף באופן שהבעל פתח בתביעת גירושין קודם, אך מתברר לביה"ד שהאישה היא זו שהביאתו לידי כך, והיא מרגילה קטטה עד שנאלץ לגרש אותה, אין לה תוספת כתובה כלל, וזה לשונו שם:
"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת, כמורדת הוי, ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."
הרי שבדבריו חזינן, שבבואנו לקבוע אם האישה זכאית לתוספת כתובה או לא, אין אנו שואלים את עצמינו רק את השאלה הטריוויאלית "מי עזב את הבית" או "מי הוא זה אשר פתח תביעת גירושין ראשונה", השאלה העיקרית שאנו שואלים את עצמנו – "בשל מי נהיה הסער
--- סוף עמוד 96 ---
הזה", מי הוא זה אשר החליט כי חיי הנישואין באו לקיצם, ופעל יזם והניע את התהליכים שהביאו את קשר הנישואין אל סופו.