עקרון דומה עולה מדברי הטור (אבן העזר סי' קי"ח) שכתב:
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו', ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."
הטור הוסיף את המילים "ויצאו הגירושין ממנה", ללמדנו שעיקר המודד לחיוב כתובה – מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה "ויצאו הגירושין ממנה", היינו שייתכן שאישה מגישה תביעת גירושין אך לא היו הגירושין ממנה, כגון שהבעל ירד לחייה עד שנאלצה לתבוע פירוד, באופן זה היא תהא זכאית לכתובה ותוספת. וכן לאידך גיסא, אף אם בעלה הגיש את תביעת הגירושין, אך לביה"ד התברר כי "יצאו הגירושין ממנה", דבכה"ג לא תהיה האישה זכאית לכתובה ולתוספת הכתובה.
גם אם הדבר ספק ממי יצאו הגירושין הרי הבעל הוא המוחזק בכתובה ובכל ספק בדיני ממונות אמרינן "המוציא מחברו עליו הראיה", ואין להוציא מספק מהמוחזק. יעויין בית שמואל (באבן העזר סימן ט' ס"ק ד') וב"אוצר הפוסקים" (סימן ע"ז עמוד י"ב) ואכמ"ל.
ועיין בשו"ת מהרי"ט (חלק א' סימן קי"ט) שכתב וזה לשונו:
"ודבר פשוט הוא דמאחר דקי"ל כבית הלל בפרק ארוסה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, כדתנן:"מתו בעליהם עד שלא שתו - בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה" דמספיקא לא גביא, אף כאן מספיקא לא גביא. אלא שראיתי בהגהות אשר"י שכתב שרבינו ברוך מארץ יון כתב דמספיקא לא מפסדא כתובתה, ודבר תימה הוא, דבכל דוכתא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה [...] ואפשר לומר שדעת הרב רבינו ברוך ז"ל דהכא כיון דמטענת מחילה קאתי והיורשים אינם יודעים בדידה שמחלה כיון דמספקא ליה לתלמודא דהא הוה ליה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך דקיימא לן בשלהי קמא דחייב לשלם דברי ושמא ברי עדיף, כיון שהוא מודה שחייב לה כתובה מקודם אלא שמסתפק במחילתה, ולא דמי לסוטה דפליגי בית שמאי ובית הלל, דאם איתא שזינתה אין לה כתובה מעיקרא, ועוד כיון שנכנסה לבית הסתר תו לא מצי למטען ברי, כדכתבו שם התוספות על ענין אחר שהכתוב עשאה לספק כודאי".
הרי שהמהרי"ט מסיק שאף לדעת רבינו ברוך שהאישה נחשבת למוחזקת ומספק איננה מפסידה כתובתה, היינו רק כאשר יש ספק האם האישה מחלה על כתובתה, מה שאין כן היכא שיש ספק בעצם חיוב הכתובה מעיקרא וכגון בסוטה דחיישינן שמא זינתה, דבזה אמרינן שמספק הפסידה את כתובתה ולא אמרינן בזה 'שטר העומד להיגבות כגבוי דמי', דקיי"ל כבית הלל ודלא כבית שמאי.