לאור הסברא שמובאת ברבינו ירוחם שבעל אינו מחוייב לשלם תוספת כתובה כאשר האשה רצתה להתגרש מפני ש"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה", היינו, שכל התחייבותו מעיקרא של הבעל בתוספת כתובה זה רק כאשר הבעל מוציא מרצונו ולא כאשר האישה היא זאת שאינה רוצה אותו וכתוצאה מכך הוא מגרשה, ועל כן במקרה שיש ספק אם האישה לא רצתה את הבעל נחשב הדבר לספק בעיקר חיובו מעיקרא של הבעל, וכאן הלא כאמור יש ספק רב אם האישה אכן רצתה אותו.
יעויין מש"כ בפסק דין בתיק מס' תיק 9656/3 (פורסם ב'נבו').
--- סוף עמוד 97 ---
ועיין בפס"ד של ביה"ד הרבני הגדול בתיק מס' 1022324/1 שם כתב הרה"ג נחום גורטלר בזה"ל:
"העולה מדברינו שבכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה, וכגון ששני הצדדים מורדים זה על זה זמן ממושך, והאישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה והיא המורדת, אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה. והבעל פטור לשלם לאשה כתובתה."
יובהר, כי כל מה שכתבנו אינו אלא לגבי תוספת הכתובה אבל לגבי עיקר הכתובה הבעל חייב וכמ"ש רבינו ירוחם (משרים נתיב כ"ב ה"ח):
"וכתב מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא. ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".
והביאור בזה הוא כפי שכתבו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ח' עמ' 324):
"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרש בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה".
לאור הנימוק הנ"ל לא ניתן לחייב את הבעל כבר מעת הפירוד במזונות האישה ובמדורה.
ראה שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סי' ע' סעיף יב:
"האישה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהוא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות; אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר.