הגה: וה"ה אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, א"צ לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו לה אלא כשהיא עמו (מרדכי פ"ב דייני גזירות וכ"כ הב"י בשם הריטב"א).
חיוב מזונות של בעל הינו חיוב מחיובי האישות כעין מצות עונה, עיין בספר 'בני אהובה' (פי"ב מאישות ה"ב). וכשם שחיוב עונה של הבעל אינו אלא כאשר האישה נמצאת עמו, הוא הדין חוב מזונות אינו אלא כאשר האישה נמצאת עמו.
בנידונינו, מהזמן שהאישה לא הסכימה לחיות עם הבעל ודאי שאין לחייבו במזונות, וכאמור ככל הנראה כבר ממועד הפירוד האישה לא רצתה אותו ואין לחייבו במזונות. ועיין היטב בשו"ת יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' ט"ו אות י"ז.
(זאת מבלי להיכנס לשאלה בנוגע למדור הספציפי היוקרתי בו גרה האשה, בה ניתן לדון אם נאמר על כגון דא "עולה עימו ואינה יורדת עמו", יעויין בפסק דין של ביה"ד הרבני באשקלון תיק מס' 135514/16).
--- סוף עמוד 98 ---
מכל מקום נראה, כי היות שיש ספק בשל מי הרעה הזו, גם האישה בתחילת הדיונים אמרה כי רצונה בשלום בית וקשה להכריע בבירור בנוגע לכנותה ולאמינותה, הן אמנם ההכרעה צריכה להיות ככל דיני הספיקות, אולם יש סמכות לביה"ד לעשות פשרה לאחר העיון והמיתון לפי נטיית לבו שהוא הקרוב יותר לצדק ולדין במקום שלא ניתן הדבר להתברר בירור גמור, כמ"ש בש"ע חו"מ (סי' יב ס"ה) וז"ל:
"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".
ובסמ"ע (ס"ק יב) כתב שם וז"ל:
"והרא"ש סיים שם בתשובה וכתב ז"ל, ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות (ובעדויות, פעמים באומד הדעת) ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, והיינו שודא דדייני, ופעמים ע"פ פשרה, עכ"ל, והביאו הד"מ (סעיף ד'). ור"ל שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ דבעלי דינים".
ועי' מ"ש הנו"כ שם שתלוי הדבר מצד מי יש חשש רמאות, אם מצד התובע, יסתלק ביה"ד מהדין, ואם מצד הנתבע, יפשר כפי כחו כאמור (נתיה"מ שם), וכפי שכתב שם האורים ותומים (אורים ס"ק ז') וז"ל:
כי זה נכלל בכלל אמרם שודא דדיינא שהוא בדבר שהספק לדיין וכיוצא בזה יש לעשות כפי אומד הדעת לשם שמים ומבלי להוציא הדין ריקם מלפניו, ויוכל הדיין לעשותו בעל כרחם של הבעלי דינים, דרכי משה (סעיף ד') וסמ"ע (סקי"ב) בשם תשובת הרא"ש (כלל קז סימן ו'). והיינו כשהדין אינו יכול להתברר מטענות הנתבע, וניכר לדיין שיש בו צד רמאות, וא"כ לדונו כפי הנראה אי אפשר דהא יש בו צד רמאות, ולסלק עצמו אי אפשר דא"כ הרי חוטא נשכר, אבל אם מצד התובע יש הכירה לצד רמאות אין לו לדיין לפשר, רק יסלק עצמו מכל וכל, וכן יעשה כל דיין ישראל ולא יחרוך רמיה צידו, וכן מבואר שם תשובת הרא"ש (כלל ק"ז דין ו'), ע"ש. עכ"ל.