הסכם ממון זה הינו הסכם רגיל שנהוג לעשותו בזיווג שני. שהרי לא יעלה על הדעת כי הבעל יביא נכסים שעבד עליהם קשה לפני הנישואין והאישה תאכל את פרי יגיעו.
הבעל גם טען כי עפ"י חוק יחסי ממון נכסים שהיו שייכים לצדדים לפני הנישואין ישארו ברשותם, וכן נכסים חילופיים – שנקנו מכסף שמקורו מנכסים שהיו לבעל לפני הנישואין, הם שייכים לבעל. וכאן, הלא מרבית נכסיו אכן מקורם מנכסים שלפני הנישואין ויש לקבל את טענתו.
על כן אין מקום לטענת האישה שההסכם הינו חד צדדי, גם בנוגע לטענות שהושמעו בעניין העסק, לאור העובדה, שעיקר ההכנסה של המשפחה היתה ממשרד שהוקם ע"י הבעל, ועל כן גם אם ביקש להבטיח שנכס זה ישאר על שמו ובבעלותו הבלעדית אף אם האישה טרחה בו אין זה הסכם של עושק.
בפסק דין של ביה"ד הרבני בתל אביב בתיק מס' 2723-21-1 עוסק במקרה דומה לטענות שנטענו ע"י האישה בפנינו, שם פסק ביה"ד בזה"ל:
"האשה טוענת שלא חתמה על ההסכם בפני רושם הנישואין, אין לקבל טענה זו בשום אופן, החוק הסמיך את ביה"ד ואת ביהמ"ש לאשר הסכמי ממון לפני הנישואין, במהלכן או במסגרת גירושין, עוד הסמיך החוק 'נוטריון' ו'רושם נישואין' לאשר הסכם ממון לפני הנישואין. אין החוק דורש שיהיו עוד שני עדים במעמד האישור, שיוכלו להעיד שהנוטריון או רושם הנישואין פעלו כנדרש על פי החוק. אם ניתן יהיה להכחיש את מעמד האישור, אזי מרוקנים את החוק מתוכנו, כי איזה ערך יש לאישור כזה שכל צד יוכל להכחיש ולטעון כנגדו שהוא כלל לא היה במעמד האישור?
לא לחינם נבחרו דווקא שני גורמים אלה לאשר את ההסכם מלבד הערכאות השיפוטיות. המעמד החוקי המועדף שיש לנוטריון על פני שאר עורכי הדין, והמעמד החוקי המועדף שיש לרושם הנישואין (שהוא בדרך כלל גם רב העיר)
--- סוף עמוד 100 ---
על פני כל רב אחר, מקנה להם את האמינות הנדרשת על פי החוק, וחזקה שפעולותיהם יעשו בהתאם לנדרש בחוק.
בנידון דידן, האישה מאשרת שהיא חתומה על ההסכם, והיא גם מאשרת שהרב אישר אותו, לכן היא אינה נאמנת לטעון שכלל לא היתה נוכחת באותו מעמד בניגוד למה שכותב הרב בפירוש "הצדדים חתמו בפני לאחר הזדהות בתאריך הנ"ל של הסכם זה".
הן אמנם במקרה שלפנינו האישה טענה כי היא לא חתמה, אולם עיקר ביסוס טענתה הוא על כך שביום 27.12.2007 היא לא היתה באשדוד, ועל כך יש נאמנות לנוטריון.
בהמשך פסק הדין נכתב בזה"ל:
"יתר על כן, גם אם היינו מקבלים את טענות האשה, שהיא לא היתה נוכחת בעת האישור של ההסכם על ידי רושם הנישואין, גם אז היה ההסכם בתוקף. שכן, בסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון נאמר: "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". בענין הסכמה על נכסים שלא יאוזנו, אין החוק דורש כלל אישור ההסכם על ידי גורם כל שהוא, ודי בחתימת הצדדים עליו (ע"א 169/8 3 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד, ל"ט, ח"ג עמ' 776), הואיל והאשה מודה שחתמה על ההסכם, די בכך לפי חוק יחסי ממון כדי לתת תוקף להסכם בדבר הנכסים שלא יאוזנו".