8. התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף – התנהגות הצדדים, ובפרט התנהלותו של הנתבע, הייתה יצירת מצג סביב הדירה כי היא משותפת. משנת 1993 עת נישאו הצדדים ועד פרידת הצדדים בשנת 2012, הייתה הרמוניה כלכלית ומשפחתית מובהקת בין הצדדים, לרבות לגבי דירת הנתבע. התנהלות המשפחה הייתה כזו בה הנתבע היה המפרנס העיקרי. התנהלות זו יצרה תלות כלכלית ופערי כוחות בין התובעת לנתבע. הצדדים אף פתחו חשבון משותף בשנת 2003 בבנק לאומי לשם הופקדו הכנסות הצדדים ודמי השכירות מהשכרת דירת הנתבע. בהצהרת ההון לשנת 1996 הוצהר על הדירה ועל תשלום המשכנתא כחלק מהתחייבויות הזוג במשותף.
הנתבע טוען כי ההסכם לגבי דירת הנתבע בינו לבין הורי התובעת מלמד כי לא הייתה כוונה לשיתוף בנכס, שהרי התחייב להשיב את הכספים להורי התובעת במידה והצדדים יפרדו. לטענתו, דמי השכירות הופקדו לחשבון המשותף מטעמי נוחות ולא מתוך כוונת שיתוף בנכס. הנתבע טוען כי כל הטיפול בדירה, לרבות תיקונים ותשלומים, נעשו על ידו בלבד. במהליך שנות הנישואים הארוכות של הצדידם ההתנהלות לגבי הדירה הייתה משותפת ולא היה מצג של הנתבע של הפרדה רכושית לגביה.
בסופו של יום וכאשר בחנתי את עדויות הצדדים וראיותיהם, שוכנעתי כי ההכרעה הראייתית נוטה יותר לכיוון טענותיה של התובעת. במשך כל שנות הנישואין המצג לגבי דירת הנתבע נטה אולי בראשית חיי הנישואין להפרדה אולם ברבות השנים ההתנהלות לגבי הדירה שינתה אופי ונצבעה בצבעי שיתוך מובהק. הנתבע לא רק שלא הציג מצג כל השנים הארוכות של חיי הנישואים כי הדירה ממשיכה להוות נכס נפרד שלו אלא המצג שהציג היה של שיתוף נכסי וחלק מכלל נכסי המשפחה.
9. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני, חתימה על מסמכים, הוכחת מודעות של אחד מבני הזוג להפרדה או דווקא לשיתוף – הנסיבות הספציפיות שפורטו לעיל בהן הצדדים גרו בדירת הנתבע במשך כ-8 שנים ודמי השכירות הופקדו לחשבון המשותף לאחר שהצדדים עברו לגור בדירה אחרת וזאת במשך שנים ארוכות, מעלה כי המצג שהציג הנתבע לתובעת היה כי מדובר בנכס משפחתי משותף באופן מובהק. דווקא השינוי
--- סוף עמוד 19 ---
מהמצג שהוצג בראשית הנישואין ובסמוך להם וכאשר בהמשך היה שינוי לכיוון שיתוף כלכלי הכולל את דירת הנתבע, מחזק את טענות התובעת לגבי הכללת הדירה בנכסי הצדדים המשותפים.
86. אשר על כן לאחר בחינת מכלול הפרמטרים מבע"מ 1398/11 המהווים את סיכום הראיות והנסיבות שבעניינו, שוכנעתי כי התובעת זכאית למחצית משווי הדירה בעת מועד הקרע, אולם אינה זכאית לזכויות קנייניות בדירה, כפי שתבעה.