257. כחלק מנימוקי המומחה לקביעתו בחוות הדעת ובחקירתו כי אין לראות את החוב להוריו כחוב של התא המשפחתי הוא מציין כי התנהלות הצדדים לא הייתה כי מדובר בחוב: "מדובר על חוב משנת 1991 אנו מדברים על התחייבות שלא נפרעת במשך כמעט 20 שנה והצדדים לא מתנהגים כאילו מדובר בהלוואה והיא לא מופיעה בהצהרת ההון [...] גם כשמוכיח שיש העברות בנקאיות ובחלק מהתשלומים יש העברות בנקאיות וזה לא אומר שזה בגדר הלוואה. המרחק בין זה לבין הלוואה וזה יכול להיות שזה בגדר מתנה או תמיכה, זו גם ברירת המחדל. על מנת שזה יהיה בגדר הלוואה זה צריך להתנהג כהלוואה ולא כ-20 שנה לא יחזירו את זה, ורק כשהם מגיעים להפרדות אז נזכרים בזה. בייחוד כאשר זה לא מופיע בהצהרת הון" (ראו: פרוט' מיום 11.6.17, עמ' 42, ש' 1-23). (ההדגשות בקו – הוספו).
258. אשר על כן אינני נדרשת לשאלה מה היה הסכום המדויק שהורי הנתבע העבירו לו עבור מימון דירת הנתבע. מכלול הנסיבות והתנהלות הצדדים לאורך השנים מלמד כי הוריו זנחו את רצונם לקבלת החזר הכספים, גם אם בתחילה הדבר הוגדר כהלוואה, וברבות השנים הצדדים נהגו בכספים ככספים שניתנו במתנה.
259. יתרה מכך, הנתבע לא הצליח להוכיח כיצד החוב להוריו הפך לחוב משותף שלו ושל התובעת. תשלומי הנתבע לדירת הנתבע, בין אם באמצעות כספיו שלו ובין אם באמצעות הוריו, נלקחו בחשבון עת נקבע כי חלקו של הנתבע גדול מזו של התובעת בדירת הנתבע, כאשר לתובעת לא ניתנו זכויות קנייניות בדירה אלא שווי כספי נכון למועד הקרע.
--- סוף עמוד 54 ---
260. ההלוואה ניתנה בשנת 1991, לפני כ-27 שנים, ולא נעשה מאז בפועל דבר להחזרת ולו רק חלק מסכום ההלוואה בטרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים. הנתבע לא הציג גרסה משכנעת להתנהלות זו.
261. הנתבע גם לא התמודד עם טענת התיישנות ושיהוי להלוואה שנלקחה לפני שנים כה רבות.
262. על כן ולאור הנימוקים לעיל אני דוחה את טענת הנתבע כי החוב בסך 100,000 $ של הנתבע כלפי הוריו נכלל כחלק מאיזון המשאבים בין בני זוג.
טענת הנתבע להחזר הלוואה ע"ס 100,000 $ לאביו עבור הלוואה למימון משפטי (אשר הוחזרה בסך של 617,897 ₪)
263. הנתבע טוען בסיכומיו כי בעידודה של התובעת נטל הלוואה נוספת מאביו בסך של 100,000 $ לצורך מימון הגנה משפטית בהליכים פליליים שנפתחו נגדו, בעניין הערכת שווי שערך לצד ג'. בגין הלוואה זו חתמו הורי הנתבע על הסכם הלוואה עבור הנתבע ביום 14.5.05: