מחודש 8/2012 החלו הצדדים לנהל הליכים משפטיים שונים בבית משפט זה וביניהן תביעת התובעת לאיזון משאבים ופירוק שיתוף בדירת הצדדים.
ביום 19.9.12 הגישה התובעת בקשה לצו הגנה מהנתבע במסגרתו הוריתי כי הנתבע יעזוב את דירת המגורים עד לדיון במעמד הצדדים.
בדיון ביום 24.9.12 ניתן תוקף להסכמות הצדדים במסגרתן הסכימו כי הנתבע יעזוב את דירת המגורים עד ליום 1.11.12 ואילו התובעת והקטינים נותרו להתגורר בדירת המגורים.
ביום 1.11.12 ניתנה החלטתי במסגרתה הוריתי על הפרדת מגורי הצדדים.
ביום 19.6.13 ניתן פסק דין במסגרת ה"ט 33895-10-1 במסגרתו הוריתי כי הנתבע ימשיך להתגורר מחוץ לדירת המגורים באופן סופי.
ביום 12.2.14 הצדדים התגרשו.
--- סוף עמוד 88 ---
ביום 20.2.17 – כעבור כ-4.5 שנים מעת שעזב את דירת המגורים – הגיש הנתבע את התביעה דנן לדמי שימוש ראויים.
454. הנתבע טוען, וטענתו זו מקובלת עלי, כי עזב את דירת המגורים עקב הסכסוך מתוך רצון להרגיע את רוחות הסכסוך וכי אין בהרחקתו זו בכדי לקבוע את מידת אשמתו ולשלול ממנו את זכותו הרכושית לקבלת דמי שימוש. עוד מקובלת עלי טענתו כי בעקבות הסכסוך שרק הלך והסלים לא הותרה חזרתו לדירה. הנתבע לא רצה לעזוב את דירת המגורים והגיש מספר בקשות שונות לחזרתו הביתה והרחקת התובעת מדירתם. עד למועד הגירושין הנתבע המשיך להביע את רצונו לשוב ולגור בדירת הצדדים.
455. הנתבע טוען ארוכות לגבי מניעת השימוש על ידי התובעת אשר לטענתו נעשה עקב תלונת שווא של התובעת על אלימות מצידו. אמיתות טענות אלו התבררו במסגרת הבקשה לצו הגנה והליכים קודמים וממילא אין שאלת אשמתו של הנתבע מהותית להכרעתנו בתביעה דנן ועל כן אינני נדרשת אליהן.
456. יצויין כי בהחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין עזיבת הנתבע מדירת הצדדים נאמר מפורשות כי אין בכך בכדי לפגוע בטענות מי מהצדדים בעניין זכויות הצדדים בפן הרכושי.
457. מנגד אין מקום לקבלת עמדתה של התובעת כי מאחר והנתבע לשיטתה מונע את איזון המשאבים הרי שהוא חב לה בדמי שימוש באותו הסכום הנתבע על ידו, בשל כך שהוא מונע את איזון המשאבים ומחזיק בכספיה. התובעת טוענת כי אין הנתבע זכאי כלל לדמי שימוש. דין טענה זו להידחות. ההתנהלות בהליכים המשפטיים בין הצדדים הייתה מורכבת ומסועפת. לא שוכנעתי כי דווקא הנתבע הוא שמנע את איזון המשאבים בין הצדדים. זכותו של כל אחד מהצדדים לממש את זכותו המשפטית והדיונית לניהול הליכים משפטיים ולא שוכנעתי שהנתבע פעל בעניין זה בחוסר תום לב. לסיכומו של דבר – שני הצדדים מימשו את זכויותיהם הדיוניות והמהותיות עד תום. כחלק מכך זכותו המלאה של הנתבע בהגשת הליך זה ובקבלת סעד במסגרתו. ניהול ההליכים המשפטיים לא מונע מהנתבע את זכותו בהגשת התביעה לדמי שימוש ראויים.