5. לצד זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת בחרה להמשיך ולהתגורר בדירה, וזאת אף מעבר לתקופת השכירות המקורית שאמורה הייתה להסתיים ובחרה לממש את האופציה להארכת הסכם השכירות. לא מצאתי כי בפי התובעת הסבר ענייני על שום מה מצאה לנכון להישאר בדירה ולהעצים נזקיה, בוודאי לא מעבר לתקופת החוזה הראשונה המחייבת. נוכח האמור, ושעה שהתובעת המשיכה ומימשה את האופציה להארכת חוזה השכירות למרות שנזקיה כפי שמפורטים בכתב התביעה אינם יכולים לקרות בתוך חמישה חודשים, אני מוצאת כי אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק אובדן הנאה ועוגמת נפש.
6. לעניין גובה הנזק- התובעת תמכה את כתב תביעתה בחוות דעת שמאי, שבה נאמדו נזקיה. השמאי מצא לנכון לקבוע פיצוי בסך 16,614 ₪. עיון במסמכי כתב התביעה מעלה כי התובעת צירפה קבלה בגין פירוק והרכבה זוג הארונות כמו גם פירוק והרכבה והחלפת 4 דפנות הדיקטים בעלות של 1,200 ₪ (השמאי תמחר את העלות ב-4,600 ₪). על כן יש מקום לקזז את עלות ההפרש מסכום הפיצוי לפי חוות הדעת. בהתאם לכך, אני מחייבת את הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובעת סך של 13,214 ₪ בהתאם לחוות דעת השמאי (16,614-4,600+1,200) סכום זה ישא הפרשי הצמד ורבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
7. באשר לתביעה שכנגד, הנסמכת על הטענה כי הנתבעת שכנגד קיזזה סכומים משכר הדירה שלא כדין; לא מצאתי, כי עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי המדובר בקיזוז סכומים שלא כדין ונראה כי התביעה שכנגד באה לעולם כהתקפת נגד, בלא שיש לה בסיס עובדתי או ראייתי. ויובהר, כי לא היתה מחלוקת כי התיקונים התבצעו כשהתובעת מתגוררת בדירה ומן הראוי כי תופנה לדיור חלופי בעת תקופת השיפוצים.
8. נוכח מכלול האמור, ובסיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעות, הדדית, לפצות את התובעת בסך של 13,214 ₪ בגין נזקיה הישירים. סכום זה כאמור ישא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. כמו כן, ישאו הנתבעות 1 ו-2 בהוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. סכום זה ישא רבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
בהינתן כי הנתבע 3 לא היה חלק מהסכם השכירות הרי שדין התביעה כנגדו – להידחות.
כאמור, התביעה שכנגד נדחית גם היא.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.
ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.
דליה אסטרייכר