ב"שטר החלטה" שחתם כל מתיישב בשכונה החדשה נכתב כי לכל תושב הוקנה "חלק אחד ממאה וארבעים בבהכ"נ [בבית הכנסת] אשר בשדה בחברה הנ"ל". כלומר, הקרקע לבית הכנסת מומנה למעשה על ידי תושבי השכונה, כחלק מההקצאות הנדרשות לצרכי ציבור. עוד עולה מ"שטר ההחלטה", הן מדרך ניסוחו והן ממילותיו המפורשות, כי תושבי השכונה היו חפצים במשטר של דין תורה המופעל בבתי הדין הרבניים מקדמת דנא ועד ימינו, ובהתאם לכך אושררו שטרי ההחלטה לפני בית הדין הרבני הקהילתי שהיה קיים בשנת תרל"ט (1879). לנקודה זו יש נפקות לעניין אומד דעתם ורצונם של מקדישי בית הכנסת לייסד הקדש דתי לפני בית דין רבני. על כך ידובר בהמשך.
תכנית השכונה כללה מגרש לבית מדרש, ועם ייסודה החלו בבניינו. את החלק הארי לבניין בית המדרש תרם הרב יהודה אריה לויטס, רב ישיש שהיה שו"ב [=שוחט ובודק] בעיר בֶּרְמִינְגְּהֶם באנגליה, ועל כן נקרא בית המדרש על שמו "בית יהודה". וכך מדווח כבר בזמן אמת, בשנת תרל"ז, ר' יוסף ריבלין – מראשי הקהילה היהודית בירושלים במאה התשע־עשרה, ואחת הדמויות הבולטות במיזם היציאה מהחומות:
"גם בשדה חברת 'בית יעקב' בונים בית המדרש גדול ומפואר, והישיש הרב יהודא אריה לוויטוס נ"י, שהיה שו"ב בעיר בירמינגהאם במדינת ענגלאנד, והוא היום בן שבע ושמונים שנה, נדב עשרת אלפים גרוש, אשר גוף הבנין יבנה מכספו, יאריך ה' ימיו ויזכהו להביא נדבה לבנין בית בחירתנו במהרה בימינו.
והראוי לתודה ולברכה, הנכבד היקר הרב מ' משה גראף נ"י מבריינסק, אחד מממוני כוללות הפרושים הי"ו (שאינו מקבל כל חלוקה ומתפרנס מתבואות כספו אשר הביא עמו אל הקדש), כי הוא ירה אבן פנת החברה 'בית יעקב', ועמל בכל כחו בבנינה ובהרחבת ישוב המקום ההוא, העומד רחוק מן העיר יתר מכל החברות. וממעמקי הלב נברכנו כי ה' יגמור בעדו לטוב לבצע בנין בית המדרש עם בתי החברה אשר עניי עמינו ישכנו בם."
(יוסף ריבלין, "בית יעקב" ו"מאה שערים", יהודה וירושלם א, תרל"ז; יהודה וירושלם עתונו של ר' יואל משה שאלאמאן תרל"ז–תרל"ח, נסדר מחדש בצירוף הערות ומבוא מאת ג' קרסל, מוסד הרב קוק, תשט"ו, עמ' 131; מצוי כעת גם ב־ ).
בדומה לכך מדווח הרב משה נחמן כהניו (כהנוב), מראשי ישיבת עץ חיים בעת הקמתה:
--- סוף עמוד 21 ---
"בערך מהלך ששה ריס 'מאבן ישראל' ישר על דרך יפו, שם החברה 'בית יעקב' במורד ההר נתיסדה גם כן שנת הנ"ל [תרל"ה] משבעים איש, על כן שם העיר והחבורה 'בית יעקב' ככל הנפש ליעקב. עד כעת נבנו שם עשרים בתים. בור גדול. בהמ"ד [בית המדרש] גדול ומהודר ומפואר. החבורה הזאת, אם כי ראשיה נכבדים וזריזים. עכ"ז [עם כל זה] מתנהגת בכבדות. בני החבורה רובם ככולם עניים מרודים ואין בכחם וביכולתם לשלם כפי העולה על כל אחד ואחד. ואף על הבתים שבנו הוכרחו הראשים ללות סך מסוים. יהי נא ה' בעזרם לבצע את אשר החלו. בכל אשר יפנו יצליחו, וכגפן יפריחו" (הרב משה נחמן כהניו, שאלו שלום ירושלים, ירושלים, תרל"ח, 52–53; אתר ישיבת עץ חיים).