כאסמכתה נוספת לדברינו נציין את פסק דינו של בית הדין הרבני (בתיק (אזורי ת"א) 350395/1, מס' תיק ישן 900007328641) [פורסם בנבו] אשר עסק בעניין סמכות בית הדין לדון בעניין הקדש דתי שנוסד בפני בית דין שרעי, ובין שאר קביעותיו שבפסק הדין קבע כי לפי תקנות "כנסת ישראל" אין צורך
--- סוף עמוד 50 ---
בנוכחות המקדיש (ודאי לאחר מותו), ודי אפילו בנוכחותם של רוב הנאמנים, ואין צורך בכולם, כדי להכפיף הקדש שנוסד בפני בית דין שרעי לבית הדין הדתי.
כחיזוק לקביעתו הביא בית הדין מדבריו של בית המשפט המחוזי בת"א, במשפט שהתנהל בין נאמני הקדש 'שערי תורה' ובין מִנהל מקרקעי ישראל, בפסק הדין (שניתן ביום כ"א באדר תשס"ז – 11.3.2007 במסגרת תיק (ת"א) 1020/01 בש"א 3472/07), הפנתה כב' השופטת ר' רונן תחילה לאמור בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 11593/05 היועץ המשפטי נ' הקדש העדה הספרדית) [פורסם בנבו] שבה נאמר כי כאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר, קונה אותו בית דין סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו נוסד מלכתחילה בפניו, והוסיפה לנידון שהיה בפניה, כהאי לישנא:
"אני סבורה כי מאחר שבית הדין שינה את התנאים המקוריים של ההקדש, הרי שהמבקשים הוכיחו כי אין מדובר בפעולה של אישרור גרידא, אלא בפעולה של כינון מחדש [...] שינוי כזה מעיד על כך שבית הדין לא הסתפק באישרור ההקדש על תנאיו המקוריים, אלא הוא ראה עצמו כפי שמכונן את ההקדש מחדש, לכן לאור האמור – היה בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני ההקדש לאחר שכונן אותו מחדש, ומינוי הנאמנים על ידיו היה לכן – כדין. מכאן שאין מקום וצורך כי בית המשפט המחוזי ישוב וימנה את הנאמנים." (ההדגשות הוספו).
על פסק דינו של בית הדין הרבני (אזורי ת"א, תיק 350395/1 הנ"ל), הוגש ערעור לבית הדין הגדול (תיק (רבני גדול) 809043/1 – מס' תיק ישן 900031883441, עמותת 'ראש יהודי' נ' הקדש שערי תורה) [פורסם בנבו] והוא נדחה בפסק דין מיום ב' בשבט התש"ע (17.1.2010). לאחר מכן הוגשה עתירה לבית המשפט העליון (בג"ץ 7228/08 ראש יהודי ע"ר נ' בית הדין הרבני והאזורי תל אביב) [פורסם בנבו] והיא נמחקה ביום ו' בשבט התש"ע (21.1.2010), לאחר שהעותרת חזרה בה מהעתירה בעקבות המלצת בית המשפט (ישבו בדין הרכב כב' השופטים: א' גרוניס, א' רובינשטיין ונ' הנדל).
עוד נבקש להבהיר כאשר מדובר בנכס הקדש שלא כונן בפני גוף רשמי (כפי שהגענו למסקנה בנוגע להקדש מושא ערעור זה), פשוט וברור שעד לחקיקת חוק הנאמנות, בית הדין הדתי של אותה עדה רשאי היה לכונן או להצהיר על קיומו של הנכס כ"הקדש דתי" לפי בקשת נאמנים או מיופי כוח של המקדיש.