לפיכך, אנו דוחים את טענת המערערים וב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי רישום ברשם ההקדש אצל רשם התאגידים ובשם המקרקעין כהקדש ציבורי שולל מבית הדין הרבני את הסמכות לדון ביצירתו של ההקדש ובענייניו הפנימיים.
ההליכים בבית המשפט המחוזי המנדטורי – שלא בסמכות ושלא על פי דין
גם באשר לטענת המערערים וב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי אין לבית הדין סמכות לדון בענייניו של ההקדש משום שבשנת 1944 פנו אותם האפוטרופוסים לבית המשפט המחוזי וביקשו שענייני ההקדש ינוהלו בפניו, וכך ה"פה" אשר ביקש את ניהול העניינים בפני בית הדין הרבני דאז הוא ה"פה" אשר העביר את ניהול העניינים לבית המשפט המחוזי – דעתנו היא שאין בה ממש הן בבחינת המשפט האזרחי והן מהפן ההלכתי.
כבר בראשית פרק זה נקדים ונאמר כי מהימנותו של המסמך, נספח ה' לכתב הערעור (צו בית המשפט המחוזי מיום 15.3.1944), מוטלת בספק.
בית הדין בהחלטתו מיום ח' באב תשע"ג (15.7.2013) ביקש מארכיון המדינה לקבל צילום של תיק בית המשפט המחוזי המנדטורי בירושלים שמספרו 68/44 (או תיק 58/44) במסגרתו ניתן צו בית המשפט המחוזי שהוא נספח ה' לערעור בתיק בית הדין הגדול.
--- סוף עמוד 54 ---
בהמשך לכך, בית הדין ביקש מהלשכה המשפטית בהנהלת בתי הדין לתאם את המצאת צילום התיק לבית הדין. למרבה הצער התקבל מכתבו של היועץ המשפטי לשיפוט רבני (כתוארו אז) עו"ד הרב שמעון יעקבי שבו נאמר כי הן תיק 68/44 והן תיק 58/44 נושאים שמות שונים מן השמות המופיעים בצו שהוא נספח ה' הנ"ל, ונושאים התיקים שמות שונים לחלוטין מן העניין נספח ה' וללא כל קשר אליו. עוד הוסיף שאף בהזמנת מֵכלים שמספרם 732, 733 ו־735 לא נמצא דבר.
ביום י"ד באלול תשע"ג (20.8.2013) ניתנה החלטה ולפיה בבדיקה בארכיון המדינה נמצא כי תיקי בית המשפט המחוזי המנדטורי שמספרם 68/44, 58/44 נושאים שמות שונים לחלוטין משמות הצדדים נשוא נספח ה' לכתב הערעור ותוכן התיקים אינו קשור לענייננו.
בגוף ההחלטה הנ"ל התבקשו ב"כ היועץ המשפטי ורשם ההקדשות לפעול בדחיפות ועד ליום ד' בתשרי תשע"ד (8.9.2013) להמציא לבית הדין את צילום התיק נשוא נספח ה' האמור.
ביום ה' בתשרי תשע"ד (9.9.2013) התקבלה לתיק הודעתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי מבירור בארכיון עולה כי תיקים אלו אינם מצויים.
לאור ממצאים אלו מעלה בית הדין ספק ותהיות בהימנותו של המסמך האמור (נספח ה' לכתב הערעור) והאותנטיות שלו.
כמו כן, מתוך המסמך האמור (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.3.1944) נוכל לראות בבירור שהאנשים שהופיעו עם ב"כ כלל לא ביקשו המרת הקדש דתי להקדש ציבורי. הם לא גילו לבית המשפט ששנתיים קודם לכן הופיעו בפני בית הדין הרבני וייסדו הקדש דתי על פי הדין הדתי בהתאם לשטר ההקדש. לא ברור לבית הדין מה היו שיקוליהם לפנות לבית המשפט מכל מקום ברור שהייתה הטעיה והסתרת האמת הצרופה.