9. בגדרי ערעורם עותרים המבקשים להותרת הסעדים הזמניים על כנם, עד להכרעה בערעור. לטענתם, לאחר שהשקיעו זמן ממושך באיתור הספרים בחצרי הישיבה, ופעלו לתפיסתם ושימורם, הכל באישור בית המשפט המחוזי הנכבד, הרי שכל מאמציהם צפויים לרדת עתה לטמיון, ויתרת נכסי ההקדש עלולים להעלם. בקשה זו היא העומדת להכרעתי עתה.
10. הישיבה, שלטענותיה המפורטות מצטרפים המשיבים 3-2, טוענת מצדה בתגובתה לבקשה לסעדים זמניים, בין היתר ובתמצית, כי מחיקת התובענה על הסף היתה מחויבת המציאות, משלא ניתנה הסכמה של בית הדין הרבני לביטול ההקדש. הישיבה טוענת כי אין תחולה להוראות השונות של הדין האזרחי, ובפרט לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) על ההקדש, שנוסד עוד בשנת 1961.
--- סוף עמוד 6 ---
מכאן, שלשיטתה המתווה היחיד לביטול ההקדש הוא זה שבסעיף 6 לשטר ההקדש – ביטולו מחמת הפרת תנאי השטר, בהסכמת בית הדין הרבני, שלא ניתנה.
מבחינת מאזן הנוחות גורסת הישיבה כי הסעד הזמני המבוקש של מינוי כונס נכסים, שבסמכותו להיכנס לחצרי הישיבה ולתפוס ספרים, או המשך פעילותו – הוא קיצוני, ואין לו מקום שעה שהישיבה זכתה בדינה. הישיבה מדגישה כי אין בביטול הסעדים הזמניים כדי להותירה ללא פיקוח שיפוטי, שהרי ההקדש נמצא בפיקוח סטטוטורי של בית הדין הרבני האיזורי בירושלים. הישיבה מוסיפה שהבקשה לסעדים זמניים הוגשה בשיהוי בן כחודשיים, מאז שניתנה ההחלטה, מושא הערעור, ומכאן היא למדה כי אין למבקשים נחיצות בסעדים המבוקשים.
11. המשיב 4, גורס אף הוא כי דין הבקשה לסעדים זמניים – להידחות, תוך שהוא מתמקד בתשובתו בחובת המבקשים לפעול בהתאם להנחיית בית הדין הרבני, כמו גם בכך שלשיטתו, גם במקרה של ביטול הנאמנות, אין ליורשי המקדישים כל זכות לקבל לידיהם את רכוש ההקדש.
דיון והכרעה
12. דין הבקשה – להתקבל, הכל כמבואר להלן.
13. המשיבים אינם מציגים כל טעם לביטול הסעדים הזמניים, שעניינם איסור על מכירת נכסי ההקדש. כן יוזכר כי הסעדים הזמניים, ככל שהם מתייחסים למשיבים 4-2, ממילא עומדים בעינם, שכן ההחלטה, מושא הערעור, התייחסה רק לבקשת הישיבה למחיקת התובענה נגדה.
השאלה העיקרית בה עלינו לעסוק היא איפוא מידת ההצדקה להמשך פעילותו של כונס הנכסים הזמני על נכסי ההקדש, במתווה שנקבע בהחלטותיו השונות של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין. לדעתי יש להותיר בעינו אף סעד זה, כמו את שאר הסעדים הזמניים שניתנו. אבהיר הדברים מיד בסמוך.